אמאל'א

בדרך הביתה שמענו את השיר של מיקה קרני, "כל קיץ קורה דבר מה". ממיע אמר שזה שיר עייף ואני אמרתי שאני אוהבת אותו. במיוחד את השורות:

כפוף על אהבתך הכוכבית 
קינת קיץ אחרונה. 
לא זכרתי איזו מתנה 
ביקשת שאביא לך בשובי

לא ידעתי שזה שיר של נתן יונתן. לא ידעתי שזה שיר כל כך עצוב כשהתחלתי לכתוב את המילים האלו לפוסט:

כל פברואר אני נוסעת לכנס

שאני לא רוצה לנסוע אליו

באילת, ואולי גם הפעם

אהנה הרבה יותר ממה שאני מתכננת? 

היום הסטודנטים נבחנו. אני צריכה לרמוז להם פחות בבחינות. אבל גם ככה לא היה להם קל. אני רוצה שהם יבינו, אפילו אם הם לומדים תוך כדי מבחן.

18 מחברות בתיק שלי שיסע איתי מחר לאילת.

אתמול ביקרנו אצל אמא שלי. לקחנו את האחיינית שחזרה מדרום אמריקה וקנתה לאמא שלי מתנות קטנות וחמודות להביע את אהבתה. אמא שלי שמחה במתנות. אולי אם היתה שמחה במתנות שלי הייתי נותנת לה יותר ומביעה יותר אהבה. אבל כמו שזה היה ביקרנו אותה אחרי הרבה מדי זמן ואני מקווה לבקר שוב בפחות זמן. 

ירדן בקורס אומנות לחימה, ממיע לקח את זוהר לבת מצווה ואני אקח את ליאור להתרחץ עכשיו.

הבית שלנו מבולגן. זוהר הכינה סליים מג'ל כביסה של פרסיל, דבק, ג'ל גילוח וצבעי גואש. סליים הוא סוג של נוזל מוצק שמתקבל את הצורה של הכלי אליו הוא נכנס, אבל לאט מאוד. די מדהים כשלעצמו. ליאור נהנה לשחק איתו, לפרק אותו וליצור בו צורות. לחתוך אותו לחתיכות ולזרוק על הקיר. עכשיו הוא חותך תפוחי אדמה. מכין תבשיל. כשחזרנו הביתה הוא חימם מים במיקרו. לא צריך להשאיר אותו לבד עם האחים שלו, במיוחד כשירדן לא נמצאת.

ירדן חזרה מסוף שבוע באפרת מטעם בית הספר שלה, בו היא והבנות פגשו בנות דתיות. היתה כימיה גדולה והתלהבות הדדית. בנות מארה"ב שדיברו בשפה שלה, רק עם אמונה. תוכנית נהדרת יש לבית הספר שלהם, לפגוש את כל הזרמים שיש בארץ ולראות שכולם בני אדם, לפני הכל. נתנו להם להשאר בבית היום, כפיצוי על סוף השבוע שנלקח מהם, והיא הסתובבה ברחובות כדי למצוא פוקימונים חדשים (יצאו המון חדשים בסוף השבוע) ופגשה כלב גדול שהלך אחריה אלינו. הוא נראה זקן ועייף ונראה לי שנרשה לו להשאר.

אולי מיותר לבקש שליטה בעולם כל כך כאוטי. אולי צריך לוותר מראש, לקוות לטוב ולקבל את הפחות טוב שגם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

פעם אחת בשבוע, ביום שישי, אני הולכת בישוב, סיבוב של כמעט שעה, ושוחה 800 מטר. זה אחד הדברים הכי טובים לנפש שאני עושה.

זה, ולגעת בממיע.

מה שניסיתי להגיד אני חושבת הוא שהזמן בורח לי מהר מדי, הימים עוברים בקצב בלתי אפשרי. יותר מדי דברים שאני רוצה להספיק ובינהם כל הדברים החשובים חולפים לי מהר מדי. הרבה מאוד הרצאות על העבודה שלי. הרבה התלהבות ממנה, ואני מרגישה כל הזמן שאנחנו רק בהתחלה. מתחילות להתקרב למשהו קצת יותר ברור. מנסה לשמור על עצמי קרובה אל המקור. אל הבית. אבל זה לא פשוט להתרחק מעבודה זרה. לא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא מאמר ולא עיתון נחשב, ולא הרצאה בכנס נחשב ולא הערצה. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני. 

לא פשוט.