אמאל'א

עד כמה שהיה חשוב לי לפרסם את הפוסט על גיל המעבר לא התכוונתי שהוא יעמוד בראש הבלוג שבועיים, יהיה לכמה רגעים הפוסט הכי חם ויכניס אותי לרשימת הבלוגים הפעילים. תמיד שמחה לעזור.

אני נכנסת לכאן פחות מאז שכמו מניפה פרשה ויש לי פחות דרייב לכתוב פוסטים. אוקי, זה לא הוגן, כי היו תקופות כאלו בעבר בלי קשר לכמו מניפה, והיו פרישות של הרבה מאוד כותבים שאהבתי שחסרו לי. אבל היא חסרה לי במיוחד, עכשיו. מה שהיה אני זוכרת, מה שיהיה אני חוששת ומקוה, עכשיו זה הזמן היחידי בו אני חיה ממש, ולכן קשה לי עם ישראבלוג שאין בו פוסטים כמו מניפה. אני רואה את התגובות החכמות והרגישות שלך בהרבה בלוגים, אני יודעת שאת כאן, אבל אני מתגעגעת לידיעה שאולי מצפה לי פוסט שלך כשאלחץ על הלינק של שמך. לידיעה, לא ללחץ ריגשי. :-)

הכל בסך הכל בסדר, אבל אני דואגת לממיע. אני מרגישה שהוא כבה לי, לעצמו. אני מרגישה חוסר סבלנות וקוצר רוח, ואני יודעת שאלו לא סוג הרגשות שעוזרים לאדם למצוא את דרכו. אולי אני אנסה לכתוב על העולם דרך העיניים שלו כמו התרגיל שאמבטיה עשתה. זה מאוד קשה, אולי בלתי אפשרי בשבילי, כי אלו יהיה העינים שלי מסתכלות עליו, לא באמת העיניים שלו.

המעבדה שלי שועטת קדימה לגילויים חדשים כמעט כל שבוע. אנחנו מתרגשות, מדברות על זה כל הזמן בינינו, חושבות על דרכים חדשות לבדוק גילוים מסתמנים, מפתחות כיוונים חדשים. חמישה מאמרים שלנו התקבלו ועכשיו אנחנו עובדות על הדובדבן שבקצפת ועל עוד שני מאמרים טובים. ממיע מאוד מתעניין בדובדבן ובכל מה שקורה אצלי. הוא בוחן את התוצאות, מעלה השערות ועוזר לי לחשוב על כיווני בדיקה חדשים. הוא יצירתי, מעמיק ומתלהב מהדברים שאנחנו עושות. הוא לגמרי אחר במדע שלו עצמו. שם הוא מכווץ, מתפזר, לא מספיק, לא מרגיש בטחון, מבולבל. הסביבה שם שונה וממיע לא רגיל לכוון את עצמו בנפרד מהסביבה. למקד את עצמו ולהמשיך מתוך אמונה בצדקת הדרך. לא לטווח ארוך. הבטחון שלו סדוק. 

הוא חושב על הוראה בתיכון, אבל כנראה צריך לזה תעודת הוראה. צריך לברר בבתי ספר אם אפשר להשלים תעודת הוראה במקביל להוראה.

you can't start a fire without a spark

משפט שמתאים כאן.

בינתיים אני חושבת שהוא מפספס את החיים שלנו עכשיו. קצת כמו mr. incredible thinking of the good old days  כשהיינו בקלטק. לפעמים נדמה לי שהוא אף פעם לא באמת, עד הסוף, במקום בו הוא נמצא, תמיד מתגעגע למקום אחר. כשהיינו שם הוא התגעגע לכאן, מאז שחזרנו הוא מתגעגע לשם. תמיד כועס על עצמו על טעויות שעשה. על הזדמנויות שפיספס. במקום להתמקד בהזדמנויות שיש לו עכשיו. אבל כדי לנצל הזדמנויות צריך איזה שהוא אומץ, בטחון עצמי ואמונה. מצער אותי גם הפיספוס עם הילדים. הם כל כך נהדרים ומלאי שמחה מדבקת. אני נהנית מהם והוא בוחן כל הזמן אם הם בסדר. שם האינטרקציה שלו איתם ממוקדת, במקום לסמוך עליהם ולהנות מההצלחות והכשלונות שלהם, מההתמודדיות שלהם מהדבר עצמו, לא מהדבר שהיה או צריך להיות, כי אין דבר כזה. 

זאת הראיה שלי, אולי זה נראה אחרת מהעיניים שלו. עצוב ומתסכל לי שאני לא יכולה להשפיע עליו לראות את הדברים בצורה קצת יותר חיובית. כל מה שיש לו, כל מה שהוא עושה. לראות את זה במבט אוהד, לא ביקורתי. לא יודעת איך לגרום לו לחבב את עצמו ואת עולמו קצת יותר. אני חושבת שזה יותר מתחיל בעצמו, ושם קשה לי מאוד לשנות.