אמאל'א

עשינו מנוי לבריכה וזה כיף גדול. ליאור מאושר בבריכה, יוצא וקופץ בחזרה למים ושמח עד הגג. אתמול ביליתי איתו שעה וחצי במים, ויצאתי גמורה. 

הייתי עצבנית וחסרת סבלנות מעייפות ומשחיקה והיה לי קשה להרדם. היום החלטתי להשאר בבית, למעשה הגוף שלי החליט בשבילי, הוא לא הסכים לצאת מהמיטה או לפקוח את העינים אז נכנעתי. מי אמר שאין לי שכל לפעמים.

קמתי מאוחר והכנתי עם זוהר ארוחת בוקר מפנקת, עם חביתה, בצל ופטרוזליה, ירקות חתוכים, גבינות וסרדינים. ירדן הסתפקה בחביתה ושגיא בקורנפלקס.

ראינו ביחד את הפרקים של סטיבן יוניברס שלא הצלחתי לראות אתמול איתם. התחלנו לראות סרט ב-VOD ואז הכנתי עוף לצהרים והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. 

אתמול הסטודנטית המקסימה שלי הראתה את מה שקיווינו לראות, גן שפועל בכלי דם של אדם הוא חיוני ליצירת שלד בקיפוד הים. זאת ההוכחה שקיוויתי לה אבל לא צפיתי את התגובה שלי לזה.

נבהלתי, ממש נבהלתי. נלחצתי מהתוצאה, מזה שאני לא מבינה מה הגן הזה עושה בכלי דם ועכשיו אני צריכה ללמוד את זה כדי לחשוב על מבחנים דומים בקיפוד. נבהלתי מזה שהמאמר שוב משתנה לי ומצריך עוד הרבה עבודה. זה נראה שבכל צעד שאנחנו מקרבים, בכל הצלחה שלנו, המאמר מתרחק. יש עוד ניסויים שצריך לחשוב עליהם, מאמרים שצריך לקרוא. להבין על מה אנחנו מדברים ומה אנחנו רואים. 

ויש את ההרצאה שמתקרבת. עוד שבוע וחצי אני צריכה להרצות על העבודה הזאת. ההרצאה מוכנה פרט לשקף אחד, של התוצאות מאתמול. פעם, כשהייתי ילדה, הייתי מכינה מצגות חודש לפני, מתאמנת עליהן, אבל עכשיו הכל משתנה כל הזמן. הסטודנטיות ומנהלת המעבדה מגלות כל שבוע משהו חדש שפותח כיוונים חדשים. הקצב בהחלט השתנה. אני כבר לא דוחפת אף אחד קדימה, רק מנסה לכוון את הכירכרה כשהסוסים דוהרים קדימה. פעם הייתי סוס, עכשיו אני עגלון, כל עוד שאיני כירכרה, אני מניחה שזה בסדר.

אני שומעת את אקוסטיק, של everything but the girl. אתמול בדרך חזרה מרופאת השיניים המקסימה שתיקנה לי את הכתר השבור, היה קיץ בוהק בחוץ והוא הזכיר לי קיץ מסויים לפני יותר מ-20 שנים, שהאור היה בוהק, והייתי מאוהבת לגמרי בבחור שבא לקיץ, ושמעתי את הקסטה הזאת בבית שלו והיתי מאושרת למרות שידעתי שזה לא ימשך. מאז לשירים האלו יש טעם של קיץ בשבילי. אז הורדתי אותם לנייד ושמעתי דרך הרמקולים של האוטו בדרך למעבדה. חשבתי על כמה הרת גורל נראתה לי האהבה ההיא, מרכז העולם, וכמה שונים החיים שלי עכשיו.  

אני בת 47. הגשמתי את הדברים הכי חשובים שחלמתי עליהם. שלושה מהם יושבים בסלון ורואים טלוויזיה, אחד בקייטנה ואחד בעבודה. המעבדה שלי היא מקום שמח ופורה. אני בת 47. 

זה טוב או רע להרגיש שדברים הם הרי גורל? זה טוב או רע להרגיש שהחיים מלאים עד אפס מקום? זה טוב או רע להוביל קבוצה ולכוון ולתת להם לגדול באופו עצמאי, לעיתים, מאחור? 

החיים הם סידרה של שינוים, כל פעם מגלה את זה מחדש אחרי שאני מתרגלת. הצלחה מרגישה אחרת ממה שהיא נראית מבחוץ ויש בה אלמנטים לא קלים, כמו שבכשלונות יש גם אלמנטים מנחמים. 

בסידרה סטיבן יוניברס שאנחנו כה אוהבים היו כמה פרקים שלכאורה לא קרה בהם כלום מבחינת קו העלילה המרכזי. מערכות יחסים העמיקו, למדנו קצת על העבר של הגיבורים, שום דבר לכאורה לא קרה, אבל הגיבור הגיעו יותר מוכנים ומתואמים לקרב בפרקים הבאים. אני חושבת שגם בחיים ההתקדמות לא קורית בקרבות עצמם, אלא בזמן שלפני, בצמיחה, שיש לה הרבה כיוונים והרבה רבדים שלא תמיד ברורים כמקדמים את העלילה. במערכות יחסים, בנתינת אימון, בקרובים לנו, בני הזוג, הילדים והסטודנטים. האפשרות להסיר מחיצות וחומות הגנה כדי לגדול.