There have been 22 days since my last confession.
עברו 22 ימים מאז הפוסט האחרון שלי. בזמן הזה התחלתי כמה פוסטים אבל הם לא עברו את מבחן החמש דקות ריכוז שלי או עשר דקות זמן לעצמי. היום בבוקר כתבתי לא' מכתב שהחזיר אותי אחורה בזמן, למקום כואב שאני לא אוהבת להזכר בו או לחוות אותו שוב.
כתבתי לה על המהות של הויכוחים שלי עם אריק. לא רבנו על טכניקה, מודלים מתמטיים או ניסויים, רבנו על המטרה שימוש במודלים וניסוים. אני ראיתי מודלים וניסויים כאפשרות לגלות מקומות לא ידועים וחורים בהבנה שלנו בעוד הוא ראה בהם דרך להוכיח שהוא צודק. אני לא יודעת איך הוא התחיל את המסע המדעי שלו, אבל בסופה של הדרך הוא היה פחות מדען ויותר מטיף. בנוסף הוא לא ספר אותי, לא הקשיב לי ולא החשיב את דעתי. אבל לא מתוך ויכוח ובחינת טיעונים, מתוך ביטול של כל דבר שאמרתי בהינף יד ובפגיעה אישית.
נו אז מה?
הוא היה המנחה שלי וזה שהכניס אותי לבילוגיה, במעבדה שלו נפתחתי לעולם מדהים של מדע. הערכתי אותו מאוד ועד היום אני חייבת לו. כשהוא אמר לי פעם אחר פעם שאני לא מבינה וטועה ושההקשרים שלי לא מבוססים, אפילו שהתנגדתי, אפילו שהיו לי הוכחות ונימוקים והסברים לוגיים, אפילו שראיתי מאיפה האג'נדה שלו באה - ברגש, האמנתי לו שאני לא מספיק טובה. אני לא חושבת שאפשר שלא. אני לא הצלחתי.
ארבע וחצי שנים אחרי, במעבדה משלי עם תוצאות שאני מאושרת מהן וסטודנטים שצומחים באהבה ופידבקים מצויינים, כבר כמעט שכחתי איך הרגשתי מולו. אתמול, שנה אחרי פטירתו, המכתב של א' שהזמין אותי להרצות בכנס ממנו הייתי מוקצית מאז 2010, והבקשה שלה לשלוח אליה את ההספד שנשאתי בשנה שעברה הזכירה לי את מה שאני מעדיפה לשכוח.
ב-2010 אריק הכיר ביני ובין א' והציע שתזמין אותי להרצות בכנס הזה בארץ. מאוד שמחתי ונלחצתי כי זאת באמת היתה הזדמנות נפלאה בשבילי להכיר אנשים בתחום מישראל, שנה לפני חיפוש המשרה. אריק הגדיר בצורה מאוד צרה על מה אני יכולה להרצות והתמודדתי עם זה כמיטב יכולתי. נתבקשתי להגיב על ההרצאה של א' בה היא השוותה בין שני מדענים שונים, ולתת הרצאה משלי. אנשים מאוד אהבו את התגובה שלי, שאני צריכה למצוא אותה באמת....
מצאתי אותה. היא מכילה את כל הביקורת שלי לאריק, חוץ מלהגיד לאריק שזה מפונה אליו. אני מאמינה שהוא הבין. אני מאמינה שזה חלק ממה שגרם לי להיות מוקצית מהכנס בשנים הבאות, לא ההרצאה שלי, כמו שחשבתי אז. בהרצאה מאוד התרגשתי ולא הייתי מספיק ברורה וחשבתי שפישלתי. אבל שנים אחרי זה מדען שאני מאוד מעריכה אמר לי שהוא זוכר את ההרצאה שלי והיא היתה טובה. מצאתי גם את ההרצאה עכשיו והיא היתה מעוררת מחשבה ומעניינת ובעצם פתחה פתח לצורת חשיבה אחרת על אבולוציה והתפתחות, אחרת מזו של אריק. באופן מסויים, התוצאות החדשות שלנו שאני כל כך משתאה מהן, הן המשך לקו ההוא, אפילו הוכחה, במערכת אחרת. כנראה שגם ההרצאה גרמה למוקצותי, אבל לא בגלל שהיא היתה גרועה כמו שהרגשתי. היה אפשר לקצר ולתמצת אותה אבל הגרעין היה מצויין, מספיק כדי לגרום לאריק לנסות למחוק אותי.
בסרט שראיתי פעם על סינדרלה, הקריינית אמרה שהאחיות של אלה התחילו לקרוא לה cinderella (ליכלוכית), ולמילים יש כח והן גורמות לנו לשכוח מי אנחנו ולראות אותנו באור אחר. הוא הצליח לגרום לי לא להאמין בעצמי בדבר שאני רואה כיכולת הכי גדולה שלי - האינטואיציה והיכולת לקשר בין מערכות שהבסיס שלהן דומה אבל התוצאה נראית שונה. ממיע היה שם כדי שלא אשכח לגמרי וכדי שאלחם, אבל הנזק נעשה. מה שלא הורג מחשל, ואם לא הייתי עוברת את זה בעצמי לא הייתי מאמינה שדבר כזה יכול לקרות. אז למדתי כאן משהו שהוא חלק ממני עכשיו. שמישהו יכול לגרום לך לאבד את עצמך, אפילו באופן זמני ואיך לא להתנהג לאנשים ולמדע. זה עדיין כואב. פחות, אבל כואב.
הנה מה שכתבתי אז על מדע ועל ההרצאה של א':
As scientists, we always need to build our understanding based
on partial information. We have to connect the lines between the experimental
dots and imagine the complete picture. I am therefore fascinated by U' research that goes back to the time where the dots were even scarcer and tries to
find which approaches of constructing models from partial information were more
successful and which approaches failed. What is very clear from U' analysis of
G's mistakes is that the fastest way to a dead end is to fall in love
with the lines and forget or ignore the experimental dots.
A model of a biological system is a mix of data, assumptions
and interpretation. We have to make assumptions and interpretations otherwise
we would be left with a sea of disconnected experimental facts. We have to be
reductionist and break the complex biological systems to their components and
try to analyze each component in isolation. But we then have to put all the
parts together and figure how the entire interconnected system works as a whole,
because some features of complex systems are lost when their parts are
isolated. A scientist needs to be exact when conducting experiments, creative
and open minded when interpreting the experimental results and sometimes wildly
imaginative when constructing a model in his mind. However, to make this work,
a scientist must distinguish clearly where the data ends and the interpretation
begins.
G's mistake was not to draw imaginary lines between
experimental dots. We all have to do that. His mistake was not to draw the
wrong lines between the dots. We all do that too. His mistake was to push the
dots around the lines he drew, to prove that his ideas were right. He was not
exact when he conducted his experiments and did not separate the data from its
interpretation. This is the important lesson I've learned from U's talk. To
accept the experimental dots that fall away from the lines I drew in my mind
not as a failure of my model, but as an opportunity to learn something new
about the system I study. In other words: always change the lines, never push
the dots.
בא לי לחבק את עצמי הצעירה יותר של אז, על האומץ והחדות ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, עם עמידות והתמדה והכי חשוב - הלב.
-
בקריאה חוזרת של הפוסט הזה אני לא יכולה שלא לחשוב שהיה בזה משהו הדדי: שלא הבנתי כמה ברורה היתה לו הביקורת שלי ומה אני חושבת עליו כמדען גדול שאיבד את הדרך. מה אני חושבת על הדוגמות והכיוון שלו ואיפה אני חולקת עליו. אני חושבת שזאת היתה התגובה שלו על הביקורת שלי, להדוף אותי איתה. כי ההתחלה היתה אחרת. אחרת לגמרי ממה שבא בהמשך. חבל שלא הצלחנו לדבר על זה בצורה חופשית כשהוא היה חי, לפני שהכל הדרדר. אבל ככל שאני מסתכלת אחורה על מה שהיה, זה לא באמת היה בידיים שלי. זה היה האופי של כל אחד מאיתנו ובסופה של הדרך, זאת היתה בעיקר הבחירה שלו ואני שלא הבנתי מאיפה זה בא. עכשיו, כל מה שנשאר זה ללמוד לקבל את מה שהיה ולחבק את הצער.
...קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.
היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
שלמה ארצי, ירח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: