אמאל'א

ישנתי מעט מדי, המונית אחרה לי בבוקר, לקחתי את הרכבת, פיספסתי את ההרצאה הכי טובה שהיתה מוקדם בבוקר, ממיע נשמע לי מדוכדך והילדים לא עליזים במיוחד. הקטן לא משתף פעולה וזוהר עצובה. יורד כאן גשם והכל אפור, חם ולח. אני לגמרי מוכנה לחזור הביתה אבל צריכה לטוס לג'נליה קודם לעוד יומיים של צילומים. אולי שם יהיה לי מצב רוח קצת יותר טוב.

דווקא אתמול היה יום מעולה עם הרצאות מצויינות וסיור לתוך הנהר ושיחות טובות עם אנשים נחמדים.

היום התחיל הרבה פחות מוצלח, אבל אשתדל להיות פתוחה לשיפורים.

 תוספת מאוחרת: התגובה של SOUR JANE עזרה לי לתמלל מה שהפריע לי בבוסטון ומה אני אוהבת בג'נליה ובגלל שאי אפשר להגיב ארוכות כאן אני מעבירה את התגובה שלי לכאן, תודה ג'ין!

היתה לי  שם תחושה שהמחקר שלי ושל כמותי פחות נחשב בעינהם ושהוא לא ממש מעניין אותם כי הוא מחקר בסיסי ולא נועד להלחם במחלות. כשסיפרתי שאני עובדת על רשתות בקרה גנטיות בקיפוד ים הם חייכו וחשבו שזה חמוד ואקזוטי. זה לא היה נעים להיות חמודה. הרגשתי שכשאני אומרת שלמדתי בעיברית ועשיתי פוסט בקלטק נדלקות העינים אבל האור והעניין נכבה כשאני אומרת שעכשיו אני בחיפה. הרגשתי שהאימפקט של המחקר הוא העיקר ושזה מחייב סוג מחקר ממוקד מטרה ופחות פתוח. הוצגו שם מחקרים נפלאים ופריצות דרך, מאוד נהניתי מההרצאות ולמדתי מהן הרבה. מה שהיה לי קשה הוא במה שנחשב ומה פחות נחשב, ובפרט, שהרגשתי לא נחשבת ברגע שאמרתי מה אני עושה ואיפה אני נמצאת.

ג'נליה יצאה נגד זה באופן מובהק, וכשחזרתי הערכתי את המקום הזה עוד יותר והבנתי למה הוא עושה לי כזה טוב. כי מחקר בסיסי הוא העיקר פה ויש כאן אנשים מכל העולם שפשוט מנסים. ואת רואה את הקושי ואת הזיעה והאכזבה והניסיון וההתרסקות, ואת לגמרי לא לבד בזה. את יכולה להיות אמיתית כאן, גם לגבי המדע שלך וגם לגבי הקושי, ואת לא לבד באמת הזאת.