בלי גינונים, בלי ריכוך, בלי זיוני מוח
אני צריכה להשתנות.
בלי "ממחר" ובלי "עוד שבוע", וגם לא "אחרי ה...".
עכשיו.
גם פיזית, גם מנטלית.
גם לרדת במשקל (את זה תמיד צריך)
גם לטפח את עצמי יותר.
לאהוב את עצמי יותר.
גם מנטלית- להתחזק.
אני כל כך חלשה, כל כך קל לשבור אותי.
רק כשמדובר בבנאדם שיש לו מפתח ללב שלי כמובן. אבל קל.
בנאדם שהייתי איתו בקשר אפילו לא חודש יכול לרסק אותי
ואת כל מה שאני מרגישה לגבי עצמי
ולגבי גברים
ולגבי החיים.
הברזילאי הזה, הילד בן 21, זה שרק שתק ולא הסביר
זה שלא טרח לספר שהחברה שלו מברזיל תכף באה לבקר אותו
זה ש-3 לילות אחרי הלילה הנפלא ההוא שלנו יחד
הלילה ההוא שדקה אחרי שהוא עזב את הבית שלי הוא שלח לי SMS שהיה לילה מצויין
רק 3 לילות אחרי הלילה ההוא
הוא חתך איתי. ככה, קר, בלי מילים.
חשבתי שיהיה קל, להחזיר אותו.
לא ידעתי את הסיבה. הוא תירץ. משהו על שלפעמים הוא מרגיש שאנחנו ידידים.
אבל גיליתי עליה, דרך חבר משותף שלנו.
אז חשבתי שיהיה קל, והתגנדרתי, ועשיתי עיינים למליון בחורים
ומליון בחורים התחילו איתי, מולו. והוא התעצבן והיה מגעיל. וגס רוח.
ומאז, הוא לא העז להיות לידי לבד. הוא ידע שהוא יפול.
וכל פעם שהוא היה לצידי הוא פשוט הסתכל הצידה.
או ברח.
ויצא לנו להפגש יותר מפעם ויותר מפעמיים לאחר מכן ואפילו לצאת לטיול יחד (עם החבר המשותף)
אבל הוא שמר על הדיסטנס הזה.
ובלילה האחרון, בלילה שנפרדנו מהחבר המשותף שהפך לחבר טוב שלי
בלילה שהיינו בדירה של ידידה שלהם ואכלנו ושתינו
ולא הסתכלתי עליו ולא דיברתי איתו, כי היה לי עצוב, כי זו פרידה
בלילה ההוא ששרתי ושרתי, מטר ממנו, בשבילו, אבל בלי להסתכל אליו לרגע
I'm weird cause I hate goodbyes
בלילה ההוא שתפסתי אותו בוהה בי עם העיניים המדהימות שלו
לא מבין למה אני מתעלמת ממנו בצורה כזו קרה
באותו הלילה, כשישבנו שם מחוץ לAM-PM ושתינו
אני הוא החבר ועוד שתי בנות
וידעתי שהוא תכף הולך, ואמרתי לו
אתה יכול לבוא איתי שניה לצד?
וכבר התחלתי ללכת לכיוון כששמעתי
"לא, תגידי מה שיש לך להגיד פה."
והלסת שלי נשמטה לרצפה
הייתי בהלם
חשבתי שלא שמעתי טוב
"אתה לא יכול לבוא איתי רגע לצד?"
"כל מה שאת רוצה להגיד את יכולה להגיד כאן" הוא אמר
העלבון עמד לי בגרון, רק רציתי לבכות
איזה חוסר כבוד, איזה גוש בטון שנופל על הלב
ככה? מול כולם? מול שתי בנות שלא יודעות עלינו?
"סבבה" הפנתי לו את הגב. ישבתי ליד החבר המשותף.
הוא הבין מה הוא אמר פתאום. הוא ראה את הפנים הפגועות שלי.
"לא תגידי לי להתראות?" הוא שאל. הוא ידע שזו הפעם האחרונה שהוא יראה אותי, אי פעם.
רציתי לסרב. רציתי להגיד לו שלא. או אולי לא לענות.
אבל לא רציתי לעשות מהומה מול הבנות. הן לא ידעו עלינו כלום. העדפתי שישאר ככה.
"זה מה שרציתי, אבל אתה לא באת!" אמרתי לו.
"בואי רגע" הוא קרא לי לצד.
הייתי עצבנית, עצובה, פגועה. היה בא לי לסטור לילד הקטן והטיפש הזה.
"לא התכוונתי להיות גס רוח, אני מצטער. מה רצית להגיד לי?"
ואני כבר הרגשתי את הדמעות בגרון כי לעזאזל אני שונאת פרידות,
למה זה תמיד כזה חרא?
"רציתי להפרד ממך כמו שצריך כי זו מן הסתם הפעם האחרונה שנפגש, וזהו"
הייתי עצובה, וקרה. עמדתי רחוק ממנו. הייתי מלאה בכעס. מלאה.
אני לא זוכרת מה הוא אמר, רק זוכרת שהוא אמר בסוף "אוקיי?"
בקטע של לפייס אותי.... על הסכין האחרונה
לא חייכתי, לא הראתי שום סימן סימפטיה.
חזרתי לשבת.
עשר דקות מאוחר יותר, הוא באמת הולך.
"את לא הולכת לתת לי פרופר גוד ביי?"
רציתי להגיד לו "לא, תלך. ביי". אבל חשבתי שעוד דרמה רק תהרוס עוד יותר.
הוא פתח את ידיו אלי, וחיבקתי אותו. החיבוק הכי קר שנתתי מימיי.
חזרתי לשבת על הספסל עם הראש מוטה. שלא יראה את הפנים שלי.
שלא יראה שאני בוכה.
הוא נסע.
ובכיתי יותר.
ושתי דקות אחרי זה קיבלתי SMS ממנו.
"לא התכוונתי להתנהג בגסות, אני מצטער. היה נפלא להכיר אותך, תודה על הזמנים הטובים".
לא עניתי לו. וככה זה נגמר.
אני לא רוצה להשבר ככה יותר.
אני לא רוצה להיות ספגטי, כזה דק שנשבר בקלות.
הוא היה היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש משהו, אחרי תקופה ארוכה.
המקסיקני בזמנו, הידיד הכי טוב שנטש אותי אחרי שפגעתי בו
הוא הצליח לנטוע בי זרע של רגש
אבל גדע אותו עוד לפני שצמח
והברזילאי... סוף סוף הצלחתי להרגיש
להסתכל למישהו בעיניים ולהרגיש משהו בפנים
ללטף לי את התלתלים הזהובים. לתת לו לחבק אותי.
אני צמאה לרגש.... אבל זה נראה כאילו כל פעם שזה קרוב
זה רק יותר מתרחק ממני
Everything that I feel good about
Always seem to disappear
ולפעמים אני חושבת עליו, על הילד בן ה-21, זהוב התלתלים וכחול העיניים
ואני נזכרת בקסם שחוויותי איתו.
איך הוא נישק אותי במכללה על הדשא, אחרי ששתינו ליטר בירה כל אחד
ואיך היינו פעם בבית קפה, ישבנו בכורסא אחד ליד השני
ודיברתי על משהו ופתאום הוא העביר לי יד על הרגל
והתבלבלתי ושכחתי מה רציתי לומר
ואמרתי לו "אתה מבלבל אותי!" בחיוך מבוייש
איזה קסם
ואני נזכרת כשהוא היה איתי, במיטה שלי
והסתכל לי בעייניים, בחושך
ורציתי לנשק כל עורק ווריד, כל נים ונים בו.
אבל זהו, דיי. היא בטח כבר כאן, החברה הסודית שלו
הם בטח מטיילים, והוא ישן איתה.
לעזאזל עם זה.
הוא אחד הדברים שגורמים לי לרצות להשתנות.
אני רוצה להיות פחות פגיעה, אבל יותר זמינה
יותר מזמינה
אני רוצה להעריך יותר את אלה שכן אוהבים אותי
את אלה שיקנו לי עולמות
את אלה שאני מזלזלת בהם כל כך
אלה שהם בחורים טובים, חכמים מבוססים
שאני נהנת להתעלל בהם.
ואני רוצה להשקיע יותר בחברים שלי, אלה שהזנחתי כל כך
אלה שידעתי שתמיד יהיו שם לא משנה איך אתנהג
לא משנה אם לא אחזיר צלצול או אם אשכח מהם לתקופה
כל ה-50 ו... שהיו ביומולדת שלי
כל אלה שאוהבים אותי. הם אוהבים.
כמה בקטנות:
- יש לי עוד 2 מבחנים לסיום התקופה הזו. עשיתי כבר 4, שניים היו טובים ושניים היו קשים וכנראה יש מצב לציונים נמוכים. נחכה ונראה.
- תוך כמה ימים ג' כבר פה. לא ראיתי אותו המון זמן, יותר מחצי שנה. התגעגעתי כל כך.
- הניתוח ב-23 ביולי. תאחלו בהצלחה.
- יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
