פעם הייתי בשבילו כל העולם. כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי- הוא התכוון. כשהוא צלצל כי הוא התגעגע, זה היה אמיתי.
פעם הייתי יחידה במינה, מיוחדת בעולם שלו, מעל כולם. הרגשתי ורוד מנצנץ בעולם אפור, הרגשתי שלו, ושהוא שלי. רק שלי.
ואז הדברים הסתבכו. כל מה שאגרנו במשך השנים, התשוקה, הסקרנות, ומימוש האהבה הזאת, הכל התפוצץ.
נשארו שני לבבות שבורים, מנופצים לרסיסים, מליונים על מליונים של רסיסים. לא משהו שאפשר להדביק חזרה.
המעשה נעשה, הדמעות כבר פרצו, ושום ניסיון לתקן לא עזר.
ואז 7 חודשים של כלום.
לבנות הכל מחדש, בלעדיו. לבנה על לבנה. וכל כך הרבה קרה בזמן הזה שהוא נעדר, אבל הוא תמיד היה לי בלב, ובראש.
ולא הפסקתי- כתבתי, צלצלתי, סימסתי. ושוב כתבתי, ושוב סימסתי, ושוב צלצלתי שוב ושוב ושוב... לא ויתרתי, לא התייאשתי.
ולא היה אכפת לי משטויות כמו כבוד עצמי או גאווה. כי זה היה הוא. ואני הייתי שלו, והוא שלי.
אז המשכתי לכתוב ולסמס ולצלצל... שום תשובה, כלום.
לפני כמה ימים, אחרי 7 חודשים, הגיעה התשובה. בעקבות חלום שחלם עלי הוא החליט לכתוב לי, הוא הבין שהוא מתגעגע.
שמחתי עד השמיים, חשבתי שדברים יחזרו למסלולם, אפילו שהוא כבר חודש לא גר בארץ. חשבתי שהוא חזר אלי, הלב שלי,
חשבתי שנוכל לגשר על הכל.
גם עם כל הרצון שבעולם- זה לא תמיד עובד.
גיליתי שבזמן הזה היו הרבה אחרות. גיליתי שהוא מכר את המילים המתוקות והחמות, אלו שגרמו לי להרגיש כל כך כל כך מיוחדת,
לכל אחת ואחת מהן. גיליתי שכל אחת מרגישה חופשי לקרוא לו MY LOVE או BABE.
גיליתי שהעולם שלו, זה שהייתי המרכז שלו, מלא בנשים אחרות. גיליתי שאני כבר לא מיוחדת, וממש לא במרכז.
וההרגשה שלי לא השתנתה כשהוא אמר לי כמה שהוא התגעגע, איך שחשב עלי כל יום שעבר ואיך בכל מקום ובכל מצב הייתי בלב שלו.
כל המילים האלה, אמיתיות עד כמה שהיו, לא גרמו לי להרגיש שאני במקום שהוא טען שאני. כי כל פעם שהסתכלתי על המילים של הבנות האלה,
על ההערצה העיוורת, הרצון הנואש לתשומת לב ממנו, לחיוך.... הרגשתי שהוא משקר לי.
פעם... הייתי בשבילו כל העולם. פעם הוא גרם לי להרגיש שאני היחידה בעולמו, שהכל סובב סביבי. היום אני מוקפת במלא טיפשות,
שמתחננות לתשומת הלב שלו. היום, אני מרגישה אחת מתוך מליון.
אני כבר בחצי דרך אל עבר הדלת החוצה, כי אני לא אעשה את זה שוב. אני לא מוכנה להכניס את עצמי למעגל הקנאה הנוראי ההוא, לכאב, לגעגוע.
לא מוכנה להתפשר בהתאם לגחמות של אדם קשה ועיקש. אני לא אעמוד על פני תהום ואחליט לקפוץ למטה, כשאני יודעת מה מחכה לי שם.
לא הפעם.
אני אקום על רגליי, אפנה את גבי לתהום הזו, ואגיד לו- לא תודה, לא הפעם.
לא רוצה להיות עוד שחקן במשחק שלך, ובמילא, יש לך מספיק שחקניות אחרות.
ואז אני אתן בו מבט אחרון, לזכר הרגעים הטובים שלנו יחד, לזכר הכל
ופשוט אלך.
ואני יודעת שכל צעד שאקח יכאב יותר, ושבכל אחד מהצעדים, ארגיש את האדמה מתמוטטת מתחת לרגליי, אבל לפחות אדע...
שעשיתי את הדבר הנכון.
היי רציונל, נעים מאוד... אנאבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
