הראשון הוא תמיד סוג של קדוש. אדם אנושי, בשר ודם, שעטוף באבקת כוכבים מנצנצת כזו.
כמו יהלום נוצץ תחת זכוכית, כזה שמעביר רגש בכל פעם שהעין, או לחליפין הלב, מעלים אותו לתודעה.
הראשון שלי לא היה מאוהב בי. גם לא העריך אותי מספיק. למען האמת זה היה הפוך לגמרי. הוא לקח אותי במובן מאיליו,
כמשהו חסר ערך מיוחד שכן הייתי שם בלי שום קשר לדרך בה הוא התנהג אלי.
העובדה שהתנהגתי כמו ילדה בת 16, כי, מה לעשות, הייתי ילדה בת 16, גרמה לו לזלזל בי.
וקיבלתי אותו בכל זאת. אני אהבתי אותו, מאוד.
חשוב להגיד שהוא לא ניצל אותי. הייתי מודעת למצב, וידעתי ששום דבר שקורה בנינו לא מבטיח לי כלום.
לפני שהכל התחיל, כשהכל עוד היה תמים והיינו מדברים בטלפון שעות על גבי שעות, הוא הרגיש אלי.
היה בנינו קליק מיוחד, כזה שלא קרה לי עדיין. זה גרם לי להשתגע. ככל שהתקרבנו, כך נפלתי יותר ויותר, עד שהפכתי עיוורת.
דרך ארוכה עברנו, אני והוא. מגיל 16 עד גיל 19. והיום, במבט לאחור, כמובן שאני מצטערת על דברים.
על איך שהתנהגתי. על מה ששידרתי. על האובססיה. על זה שגם בקשר הראשון ההוא, הייתי זאת שחיבלה בסיכוי שמשהו באמת יקרה.
אבל הוא... הוא בחור מדהים. גם היום, כשאני בוחנת את התמונות שלו בפייסבוק לבדוק מה השתנה, החיוך הוא אותו חיוך,
והצלקת בסנטר,גם היא אותה אחת. אותו הדבר לגבי זו שבגבה. זו שהוא שנא, ושאני הערצתי.
היום, בדיוק כמו אז, אני יודעת שהוא אדם מיוחד ונדיר, עם עולם פנימי עשיר ומגוון.
שהוא אדם יצירתי, עמוק ובעל תוכן, אינטליגנט שיום יבוא ויגיע רחוק. אני מסתכלת עליו וחושבת,
החברה שלו היא ברת המזל הגדולה בעולם.
לראות אותו לפני שהיא סוגרת את העיניים וצוללת לעולם של חלומות, ולפגוש אותו שוב בבוקר שאחרי, זה מעורר קנאה.
הכרתי מקרוב את רמות הרגש והאהבה של הבחור הזה, והן גבוהות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
