" יוקי!" קראה אנה בשמחה ונופפה לי, היא יצאה מהאוטו שלה, ג'יפ

שחור וגדול, המזוודה שלי היתה לצידי, על גבי היה תיק בצפר גדול, נשאתי

עוד תיק יד בינוני ותיק יד עצום, החיים שלי היו במזוודות האלה, חייכתי לעצמי

חיוך מריר, חיים במזוודה, כמה מתאים לי.

אני יוקי, כן שם סיני יפני כזה, אבל אהבתי בו, את האמת שהיתי מאוהבת בו,

הוא הדבר היחיד שהיה לי להגן על עצמי מהעולם הזה, השער שלי היה שחור מהיום

בו אני זוכרת את עצמי, שחור וחלק, מאוד חלק, והעניים שלי היו אפורות עם גוון

טורכיז בהן, עוד משהו שאהבתי בעצמי, אני יתומה, מגיל 8, ההורים שלי נהרגו

בתאונת דרכים קשה, אני ניצלתי ועברתי לכאן, לפעמים היתי חושבת כמה נוח היה

אם המצב היה הפוך, אני היתי נהרגת וההורים היו בחיים, לא זכרתי אותם ממש, אז

פשוט התעלמתי מקיומם ומהסיפור הטרגי שלי, לדעת מנהלי בית היתומים, היועצים,

הפסיכולוגיים והמנקים, זה דבר פסיכותי לחלוטין להעמיד פנים שמעולם לא היתה לי

משפחה, אפעם לא החשבתי את עצמי לילדה נורמאלית, אז פשוט חייכתי בנימוס

והמשכתי הלאה, למשפחה הבאה שתשפוט אותי.

"היא ילדה קשה, האופי שלה מתוסבך והיו לה חיים קשים, עדיין יש לה" אמרה

אנני, אחת הפסיכולוגיות של בית היתומים לאנסטסיה ובעלה אדוארד שישבו

במשרד שלה ושאלו עלי, " כמה קשה האופי שלה?" שאל אדוארד בעניין, חצי

חיוך התנוסס על פניו, " יוקי נוהגת להעליב אנשים שעושים דבר קטן לא לרוחה,

אלה לא דברים ילדותיים אלה עלבונות חזקים, היא מתנתחת אופי מעולה והיא גם

מחוננת בנושאים מסויימים, היא פשוט לא נחמדה בגלל הדברים שקרו במהלך השנים

בחייה" אמרה אנני ברצינות, " אני שונאת שאנשים מחייכים כשאני מספרת על הבעיות

של הילדים!" תמיד נהגה לומר לי אחרי שיחה עם מאמצים כולשהם, בית יתומים של

ילדים זהה לאחד של בעלי חיים כמו כלבים וחתולים, אנשים באים, בודקים את הסחורה,

חותמים ומשלמים סכום סמלי לבית היתומים ולוקחים את הילד, אם לא נראלהם הם יכולים

להחזיר, הדבר הזה גרם לנו לשנוא מאמצים, למרות שזה טיפשי, כי כולנו חלמנו על בית משלנו.

אנה היתה דומה לי במראה, עור לבן וחיוור, שער שחור ועיניים אפורות, זאת הסיבה

שהיא רצתה לאמץ אותי כול כך, " היא מתלבשת מוזר לפעמים, תוספות שער ופאות, בגדים זוהרים

עקבים משונים, שומעת מוזיקה מוזרה לשני הכיוונים, היא מתנשאת לעיתים קרובות" אמרה

אנני לאנה ואדוארד, שרק ישבו והקשיבו, הבטתי על השיחה מחדר אחר, דרך מצלמת אינטרנט

שאנני שמה על השולחן, " אתם מנסים לגרום לנו לא לאמץ אותה?" שאל אדוארד בחיוך,

" אנחנו דואגים לספק את כול האמת לגבי הילדים שלנו, אם זה עישון או סמים או בעיות

או התנהגות מוזרה" אמרה אנני וחייכה, התנהגות מוזרה זה תלוי למי, חשבתי בחיוך.

אנני סיפרה לי בקצרה על השניים כשהלכנו לחדר להיפגש איתם, האישה, אנסטסיה, בעלת

מפעל לקוסמטיקה, והגבר סופר מפורסם שאת שמו לא הכרתי, מוזר יחסית לאהבת הספרים שלי,

נכנסתי לחדר האפור סגול שלי, שם ראיתי את לינה ולורה מדברות עם אנה ואדוארד, ארבעתם קמו

כשראו אותי ואת אנני בדלת, לורה ולינה הסתלקו ואני נשארתי עם אנני והשניים,

" אני אוהבת אותה!" אמרה אנה בשמחה בשיחה השמונים שלהם עם אנני, לא ידעתי שהשארתי רושם

נחמד עליהם, הבעל נראה נחמד, שניהם היו בשנות ה40 המוקדמות לחייהם, אנני אמרה שיש להם

כבר 3 ילדים, מה שגרם לי לא להבין למה הם צריכים עוד אחד, " היא מסודרת וכבר עובדת!

זה נפלא! זה מראה על בגרות ואחריות!" אמרה אנה בחיוך, אנני חייכה, " היא ילדה מאוד אוהבת

ואימהית, סיפרתם לי שיש לכם ילדה קטנה, אני חושבת שיוקי תהנה מהניסיון ללמוד על אימהות"

אמרה בחיוך, טוב זה נכון, תמיד רצית להיות אמא בעצמי, אבל צריך לצאת מכאן לפני זה.

נכנסתי לאוטו, אדוארד נוהג ואנסטסיה לצידו ברברה על הבית והילדים ובית הספר, לא הקשבתי

לה יותר מידי, הבטתי בשקט כשחלפנו על פני בית היתומים, חשבתי על הפעם הראשונה שזה קרה,

בכיתי, עזבתי את כולם, כשחזרתי, הרגשתי טוב יותר, בית היתומים הוא הבית שלי, הוא מעולם

לא איכזב או פגע בי, האישיות הנוראית שלי היא תוצר לוואי של משפחות שאינן ראויות לגדל ילדים,

בין אם שלהם ובין אם הם אימצו אותם.

עצרנו, נכנסו לתוך בית ענקי, שראוי לזוג שמרוויח בכלל לא מעט כסף בסוף החודש, המשרתת פתחה

את דלת הבית והובילה אותי לחדר החדר שלי, שהיה... טוב ריק. " נקנה הכול מחר!" אמרה אנה,

היתה רק מיטה בחדר, זרקתי את התיקים והמזוודות לצד,פושטת מעצמי את הבגדים של היום, זורקת אותם

על הרצפה לצד המזוודות, ניגשתי לחלון, לבושה בחזייה והתחתונים שלי, החלון היה ענק, אהבתי את זה,

השקפתי על הרחוב שהיה כבר ריק, היה לילה, נסענו כמעט שלוש שעות לכאן, היד שלי שיחקה בפפיון

של החזיה שהיה בדיוק באמצע, חייכתי בשקט, הינה חיים חדשים, שוב פעם...

~~

אותו רעיון רק טיפה אחרת, איך?