העולם הקטן שלי

היה הייתה ילדה קטנה, שתמיד לבשה מעיל.

זה היה מעיל שחור, עבה וכבד. והיא לבשה אותו בכל רגע ביום.

וכשהמעיל היה עליה, היא לא הרגישה דבר. זה לא שינה לה אם קיץ או חורף, אם צוחקים עליה או כועסים עליה, כי המעיל היה עליה, והיא לא הרגישה דבר.
וככל שעברו השנים הוא הפך למרופט ולכבד, כולם אמרו לה להוריד אותו, אבל היא אף פעם לא הסכימה. 
"כשהמעיל עליי, אני לא מרגישה דבר" היא אמרה, "טוב לי ככה".  

כשהיא גדלה היא רצתה להכיר בחור, לאהוב, לשמוח, להנות.. אבל לא הצליחה להוריד את המעיל.

אז היא נשארה בבית.

יום אחד החליטה הבחורה במעיל לצאת לטיול.

היא הלכה והלכה, עד שנתקלה בבחור שלבש אך ורק תחתונים.

היא הייתה נורא מובכת, אבל הוא חייך ואמר לה שזה בסדר ושככה נוח לו, ואפילו הציע לה לשבת איתו.

והם ישבו והבחור בתחתונים סיפר לה איך שהוא צחק בפעם ההיא ש.., וכמה עצוב היה כש.., וגם איך שהוא כעס כש..
ואז הוא שאל "לא חם לך? תורידי את המעיל".

ומבלי לשים לב בכלל, הבחורה שתמיד לבשה מעיל, הורידה את המעיל.

זו הייתה פעולה קטנה ופשוטה, והיא בכלל לא הייתה קשה פתאום.

הבחורה במעיל, שכבר לא לבשה מעיל, החלה לספר לבחור בתחתונים על זה שהיא נפגעה כש.., ואיך שהצחיק אותה כש.., וכמה היא כעסה כש..
עד שלבסוף לא לבשה דבר מלבד חזייה ותחתונים.

לבסוף הבחור בתחתונים נאלץ ללכת, והבחורה במעיל שלא לבשה דבר נשארה לבד על הספסל.

היא פתאום שמה לב לכמה שהיא עירומה, ולבשה במהרה את כל הבגדים בחזרה. את הגופיה, והחולצה,והמכנסיים, וגם את המעיל.
היא חזרה לביתה, וניסתה להוריד את המעיל, כי היא רצתה לספר למשפחה שלה כמה שהיא שמחה, אבל לא הצליחה. 

מלאה בתקווה שאולי תפגוש שוב את הבחור בתחתונים שגרם לה להוריד את המעיל, יצאה שוב  לטיול.

והיא הלכה לאותו המקום, וחיכתה וחיכתה, ולבסוף הוא הגיע.

והם ישבו, ודיברו, וצחקו, ובכו, וכעסו. והיא שוב הורידה את המעיל, והחולצה, והגופייה, והמכנסיים..

הוא שוב נאלץ ללכת, אבל הוא הבטיח לה, הוא נשבע לה שישוב לשם למחרת.

הבחורה התלבשה בגופייה, ובמכנסיים, ובחולצה, ובמעיל והלכה לה הביתה.

והיא חיכתה ליום למחרת, כדי שתוכל שוב להוריד את המעיל.

הבחור בתחתונים הגיע, ביחד עם בחורה בתחתונים. הוא סיפר לבחורה במעיל, שזו החברה שלו.

הוא שאל את הבחורה במעיל "למה את לא מורידה את המעיל?" , וציפה שכך תעשה.

אבל הבחורה לא הורידה את המעיל. היא קמה, והלכה. בדרך לביתה ראתה חנות שמוכרת כובעים, היא קנתה כובע גדול שמכסה את רוב פניה, ומאז היא הבחורה במעיל ובכובע שמסתיר כמעט את כל הפנים.  

וביום למחרת, הגיע הבחור בתחתונים. כשהגיע, הבחורה במעיל הורידה את המעיל והחלה לו לספר לו כמה מעצבן היה כש..

הבחור בתחתונים חייך ואמר למה כמה שהיא צודקת, וסיפר לה איך שהוא שמח בגלל ש..
לפתע, עצרה אותו הבחורה ושאלה אותו איך זה שהוא מרגיש כל כך בנוח, ללכת רק בתחתונים.
והוא סיפר לה, שבעבר גם הוא תמיד לבש מעיל, עד שיום אחד הוא רצה להגיד למישהי כמה שהוא אוהב אותה, אבל לא הצליח בגלל המעיל.
וכשהבחורה שהוא אהב הלכה, הוא כל כך כעס שהוא פשוט הוריד את המעיל ולא לבש אותו שוב.

הבחורה במעיל התפלאה, "זה לא מביך אותך?"

"בהתחלה" , הוא אמר, "זה היה קשה לא ללבוש דבר מלבד תחתונים, אבל כל כך נהנתי מלהרגיש באמת, שבסוף זה הפסיק להפריע לי".

הבחורה במעיל, שלא לבשה כעת דבר מלבד תחתונים וחזייה, החמיצה את פניה. הבחור בתחתונים חייך, "כדאי לך לנסות גם", והלך לדרכו.  

במחשבה ראשונית, דבריו של הבחור נראו לה משונים, הוא מרגיש גם כשהוא לבוש

ככל שחשבה על זה עוד, כך המעיל הפך ליותר ויותר כבד. היא רצתה לספר על זה, אבל היא לא הצליחה.

לבסוף החליטה הבחורה במעיל לנסות את עצתו של הבחור, והורידה את המעיל, ואת המכנסיים, והחולצה, והגופייה. עד שנשארה בתחתונים וחזייה.
והיא דיברה, וצחקה, ובכתה, וכעסה, ונהנתה מכל רגע.  

ומאז, היא לא עוד הבחורה במעיל.