על דא ועל הא ומה שבינהם

לפני חודשיים סיימתי קורס חובשים, קורס שמאוד חפצתי להגיע אליו ושציפיותי ממנו היו גבוהות.

כמובן, כגודל הצפיה-גודל האכזבה. הקורס לימוד אותי המון דברים על הצבא. רפואה? קצת פחות.

סוף סוף נפקחו עיני והבנתי מהי אותה מערכת מקולקלת שכולם מתארים לי תחת הכותרת צה"ל, קצין אשר במקום להוות דמות סמכותית מהווה דמות  סמרטוטית למידי, משמש בובה על חוטים לקצין שמעליו, אשר מנסה להחדיר את משנתו ולחנך אנשים שכלל לא מעוניינים וצריכים בכך, קונפליקט אשר גורם לכל הקורס הזה להראות כמו מערכון ארוך ודיי נמאס של ארץ נהדרת. החוסר הגיון הזה כמעט והטריף אותי- מצאתי את עצמי מרים את הקול על הקצין והסמל של הקורס ומשאיר אותם בלי מילים, מוצא את הסמכות הכי מקצועית והגיונית בתפקיד מ"כ שהתעייף מהמערכת ועם חיוך חמוד ממש.

המפקדת שלי, נשמה טהורה ללא טיפה של רוע, שבוייה בתוך אותה מערכת ולא מנסה להאבק בה, כמו המ"כ שהלך כמעט עד הסוף נגדה, שומר איתה על קשר עד עצם היום הזה, עכשהיא יוצאת עם חבר שהכרתי בקורס.

אך עוד לא אבדה תקוותנו, היא תאבד אחרי הקורס השלמה בחיל הים.

בצעד לא הגיוני דחיתי את ההצעה לרגילה  שקבלתי על-ידי מפקדת היחידה שלי, מיד לאחר השיחה הבנתי את הטעות הצעירה שלי, מי לעזעזל מסרב לרגילה?! למזלי, הצעד התברר כנכון, או שלא.

ביום ראשון לאחר הקורס הגעתי לבסיס, התחלתי את הטופס טיולים שלא היה מבייש טיול לדרום אמריקה. במהלכו, לקראת סופו, התבשרתי לגלות כי מחר בבוקר עלי להתייצב בבה"ד למען אותו קורס המשך, אה כן, ולהספיק לעשות טופס טיולים יוצא. רק באתי וכבר למחרת הבוקר-

לטיול יצאתי, את הטופס החתמתי,

על כל המשרדים, כולל של הרס"ר.

בעודי מלא אדרנאלין מתלאות המסע, נודע לי שהמפקדת שלי מחפשת אותי בנרות, הודיעה לי כי אם לא אגיע לבה"ד בהקדם, לא אכנס לקורס.

המצב הזה הזוי לחלוטין, טופס טיולים בבסיס לוקח לפחות שעתיים אם לא יותר, ולכן אין זה הגיוני שפתאום הודיעו להם את זה.  אכן בעולם שבחוץ דבר שכזה אינו עולה על הדעת, אך בעולם הצבאי, שאינו מבייש בסיפוריו וחוקיו את העולם שיצר טולקין בשר הטבעות, מקרה שכזה הגיוני ואף לגיטימי.

בהליכה מהירה לבה"ד התחלתי עוד קורס אשר הדגיש את כל האירוניה והאבסורד של הצבא, ויכל לשמש השראה נפלאה לספר המשך למלכוד 22, עבר קורס בו למדנו שעות, ימים וחודשים (חודש וחצי...) כמות קטנה של חומר. כל שעת לימוד עצמי הייתה הרגשה שדופקים לנו פטיש בראש.

וכדי להדגיש כמה זמן בזבזנו בקורס הזה, יצאנו לכל מקום אשר משרד החינוך של הבה"ד יכל להביא אותנו- ירושלים, תל אביב, מוזאוני שואה, סיורים.

אין ספק שזו הייתה חוויה שאותה  אזכור לנצח.

הקורס נתן לי פלטפורמה טובה לנצל את הידע והבקיאות שלי בצבא, לעומת הקורס הקודם אותו עשיתי בבה"ד. ניצול הידע הביא לי לפחות 4 שעות ביציאה, שיחות נזעפות עם מפקד הקורס, הרס"ר ופחות נזעפות עם מפקדת הבית ספר. בנוסף- הוסיף חוויה מלאת הומור וחוסר יובש לקורס.

כשנגמר, יצאתי לרגילה, הפעם לא סרבתי ולא כלום. שבוע של חברים, בריכה ופאבים אשר יגיע מחר, יום ראשון לקיצו.

התקופה הזאת, של הקורסים, כולל גם את ההכשרת יסוד מהווה את הבסיס שלי בצבא, היא הייתה תקופה מלאה בחוויות והרבה למידה, בעיקר על המערכת שרקובה משורשיה. היה לי נהדר ונהדר שהיה. כעת הגיע הזמן להתחיל בסדיר.

תקופת הסדיר תתאפיין בעיקר בדגש על החיים האישיים שלי. תקופת ההכשרות לא אפשרה לי להתעסק בחיי האישיים בצורה רצינית.

אכתוב זאת- נמאס לי להיות לבד, חסר לי מישהו שאף סטוץ לא יכול למלא (בלי הרבה ניסיון בדבר...)

במהלך התקופה יצא לי לצאת עם מישהו, לא הסתדר. אולי פעם הבאה ארחיב יותר

אלים שלטו ביד רמה על כל פני העולם המוכר ומעבר לו. אלוש, היה אביהם של האלים, היה מגונן על בניו ובנותיו מכל רע ונזק. דמותו כחיה עצומת מימדים בעלת ידיים וראש אנושיים, ממנו פחדו הילדים אשר הפכו למבוגרים מפחודים והם הנחילו את הפחד לדורות הבאים. ליד מדורות היו מספרים על שאגתו היוצרת גאיות ומרימה הרים. הגבוהה שבהם, הר פראניר, מתנשא אל מעבר הישג ידם של כל יושבי הארץ, לכל אורך ההיסטוריה היודע בשבטים של העולם המוכר ישנה רק אגדה אחת המספרת על בן שבט רואלק, היודעים בסקרנותם, אותו אחד  ששמו נשכח אך סיפרו עוד חי, טיפס בכדי לתור ולדעת את ההר ובפסגה פגש את אחד מבניו של אלוש. את אשר קרה במפגש יש שיגידו כי נהרג רק ממבט בבן האל, במדורה אחרת יסופר על סיפור אהבה שנרקם בינו לבין בת אלים שפגש ויש שיגידו כי שב חזרה לשבטו ובאמתחתו מתנה מהאלים.

"

אם זה היה תלוי בי, פרודו אף פעם לא היה מצליח להשמיד את הטבעת. 

תמיד התיאשתי בפרק הראשון של שר הטבעות. לא זוכר למה אבל כל התיאורים של המסיבה פשוט שעממו אותי והרגו אותי.

היום החלטתי שאני עובר את המחסום הזה של הפרק הראשון ומתחיל לקרוא את הכל!

הגעתי כבר לפרק השלישי ובמבט לאחור אני לא מבין איך השתעממתי, אני פשוט קורא את הספר ונדהם איך מישהו יכול לכתוב בצורה שכזאת.

מה שקראתי עכשיו, להוסיף את ההוביט ואת תום בומבדיל, מייצגים את היופי של עולם הכתיבה והספרות- היכולת ליצור יש מאין, לברוא עולם שלם עם עבר, הווה ועתיד שונים לחלוטין מכל מה שמוכר. בלי שום מחוייבות למציאות הקיימת יש לכותב זכות מלאה לעשות ככל העולה ברוחו עם הדמויות, ההיסטוריה, חוקי הטבע וכל העולה ברוחו.

החלטתי שגם אני משתעשע עם הרעיון הזה ויוצר לעצמי עולם ספרותי שכזה, לפחות רק פתיח, להוכיח שאני מסוגל.

הקטע שכתבתי דוחף אותי הלאה, פתאום יש לי כל מיני רעיונות להמשך.

כמה התגעגעתי לכתיבה.... חבל שאי אפשר להקדיש לכך חיים שלמים, להתנתק ולכתוב מחדש עולם.

יכול להיות שהרצון לכתוב עולם חדש נובע מהחוסר חיים שיש לי בעולם הזה. 

התקיעות אותה תקיעות, אני משלה את עצמי בתעסוקה בדמות מפוחית (למדתי כבר לנגן את כל הבית הראשון של הליכה לקיסריה) וספר.

בכל הקשור לנושא בן-זוג, אני מרגיש מיואש כבר, נמאס לי מכל השטויות של האינטרנט. 

אני צריך להודות באמת המרה- אני לא נמצא במצב אידאלי לטפח שום דבר. 

למזלי, יש לי הרבה דברים אחרים לעשות.... או שלא. 

נקווה שהצבא יעסיק אותי בזמן הקרוב. 

שנה טובה, מלאה ביצירתיות, דמיון וחברים שישמחו.