על דא ועל הא ומה שבינהם

אז ככה מרגישים כשמבריזים:

פטאתי- 

מאוכזב - 

ואם להסתכל מהצד, אז קצת משועשע - 

כן, כן... קבעתי עם מישהו, אחד מאלו שדכתבתי עליהם פעם שעברה. 

עבורי זה היה מאורע דיי גדול, סוף סוף לצאת מהקיבעון שהיה לי בצורה פיזית.

אמרתי לעצמי שיצאתי מזה, ממנו אבל יש לדבר ויש לעשות. בינתיים רק דברתי ועכשיו הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. 

הייתי מספיק נחוש, אפשר לאמר. דוגרי אני הייתי ממש מוחמא אם מישהו היה עושה לי את מה שאני עשיתי. הראתי נכונות ורצון במידה הנכונה.

דברנו אתמול בערב, אמר שגם הוא רוצה לראות אותי.

והנה אני בדרכים, חוזר עם הצבא על הגב שלי. מודע לשעה המוקדמת, ידעתי שאמתין קצת. אני מוכן לחכות אם שצריך, עד גבול מסויים.

הוא לא ענה. לא להודעות, לא לשיחות. פשוט דמם.

לא חשבתי שהוא יסנן אותי. חשבתי שהוא נרדם, הוא הלך לישון אתמול מאוד מאוחר ובטח שכח לשים שעון מעורר או משהו כזה.

חכיתי, התקדמתי בספר "יונה ונער", אני לקראת סוף הספר. הגעתי לחלק מאוד טראגי. יכול להיות שאני פשוט אדם רגיש או שזה ככה אצל כולם אבל לא משנה כמה ידעתי שהחלק העצוב הזה הולך לבוא, עדיין היה לי מאוד עצוב ולא נעים לקרוא אותו. כמובן שיכול להיות שזה נבע עקב שילוב האירועים.

הגיעו מים עד נפש. אני לא מתכוון לחכות עד האינסוף. בכל זאת יש לי לא לעשות כלום בבית. הוצאתי כרטיס לרכבת ועליתי עליה.

רק שכבר הייתי בצפון קבלתי הודעה שאישרה את התיאוריה שלי- נרדם.

ליצור דראמות אני לא אעשה, ממש לא אני. אני לא כועס, מאוכזב. לא היה לו מה להגיד חוץ מסליחה ושהוא מצטער. מבין אותו, גם אני הייתי מרגיש רע עם עצמי.

לעומתו, אני נמצא בדילמה קצת, להמשיך ולנסות להפגש איתו? משום מה ההגיון אומר שהפעם היוזמה צריכה לבוא מהצד שלו... 

להפגש עם אחד אחר? זה "חוקי" מבחינה חברתית? אני בינתיים לא חתמתי התחייבות לאף-אחד ואמנם הברזתו נבעה ממקור תמים לחלוטין אך עדיין קצת פגעה בי ובאגו הבאמת לא גדול שלי.

לעולם לא אשחק משחקי אגו, אך אינני רוצה להיות לסמרטוט שמורחים אותו או כלבלב שחוזר על ארבע כשקוראים לו. איפה עובר הגבול?

כל-כך הרבה שאלות שאין לי תשובות אליהן. חרא. 

אירוניה מצחיקה אותי. מצבים אבסורדים עוד יותר.

החיים מלאים במצבים כאלו, לדוגמא (אנצל זאת גם כדי לפרוק עצבים על המערכת הפוליטית)-לצאת אשם במשפט על כך שגנבו לך, להקים תא גאה במפלגה שאף חבר כנסת בתוכה לא יצביע בעד איזושהי הצעת חוק שתומכת בקהילה.

אלו מצבים טראגים, אבל אני לא מוצא טעם לבכות על זה. עדיף להבין את הציטואציה ולחייך מהחוסר הגיון שנמצא בתוכה.

לנסות לשנות? אפשר, אבל למה לשנות כשאפשר לשבת מהצד ולצחוק. צחוק בריא, מאבקים פוליטים לא. תשאלו את רבין.

מצאתי את עצמי נמצא במצב שכזה והפעם הבנתי שאני צריך לחרוג מההרגל של לשבת מהצד ולצחוק על עצמי, כי זה ממש לא יפה, ולטפל בבעיה.

הבעיה- לאחרונה אני מרגיש צורך בבן זוג, אין לי מושג למה פתאום מציקה לי המחשבה שאני אדם עם אופי דיי טוב, מראה לא רע שבהגדרתו שואף לזוגיות אך לא עושה דבר בנידון (זה הקטע המצחיק).

לכאורה זאת לא בעיה, הבעיה היא שדיבורים יש כמו חול ואין מה לאכול. כמובן שאני משתמש בפלטפורמת ההכירויות הרווחת ומכיר בנים בכמויות מסחריות. חלקם לא בני אדם אך יש הרבה שכן ובכל זאת אין זה עובר למעבר לשיחה.

גם מהסיטואציה הזאת הצלחתי להיחלץ, נפגשתי עם מישהו. היה ממש טוב. דברנו, אכלנו גלידה ולא- לא היה מגע פיזי. אני אולי מיושן או שהקורס חובשים שאני נמצא בו ממש משפיע עלי, אבל להחליף נוזלים עם מישהו שאני לא יודע איפה הוא הסתובב ואיזה מחלות הוא נושא ואם הוא מנגב ידיים שהוא יוצא מהשירותים?! חלילה וחס. אחרי המפגש הוא כן הראה נכונות לעוד אחד אבל עם הזמן זה נבל (עם הזמן-שבוע) ולכן שבוע אח"כ נפגשתי עם עוד אחד. חמוד, ממש חמוד ונראה גם לא רע בכלל. היה דיבור טוב ואני חייב לציין גם שהוא נראה מאתגר. אני אוהב אתגרים.

אחרי כמה ימים נגנב לי הפלאפון ואיתו המספר שלו.

נסתי לשלוח לו הודעה, הוא פשוט לא מתחבר הבן אדם (אמרתי מאתגר...) 

עכשיו יש פלאפון, הרבה יותר משוכלל שגורם למוח להתנוון עוד יותר. 

הצלחתי להשיג את המספרים, גם של הראשון וגם של השני. דוגרי, אין לי מושג איך להמשיך. אין לי כח להמשיך.

אז אני נשאר תקוע בבוץ של עצמי. לפחות יש לי תירוצים טובים- אני גר בחור, חייל בבסיס סגור, איך אני יכול לבגוד ביד ימין? 

זה לא יקרה, בקרוב אני אמצע לי איזה משהו יציב. נאה דורש- נאה מקיים ואין ספק שאני נאה :)

קורס חובשים

כל-כך רציתי את זה כבר מתחלית הצבא, כנראה זה משהו אצל כל האנשים הגאים מכיוון שהבה"ד שורץ בהם בכל פינה. זה מבורך כמובן, עדיף להיות חלק מקהילה שדוגלת בלהציל ולשמור על הבריאות מאשר החלק בקהילה שמעדיף להרוג ולהלחם (קרקל וכל שאר הלסביות [למען הסר ספק- בדיחה]) 

שונה לגמרי ממה שאני מכיר ביחידה ומאוד מאוד ג'ובניקי (צריפין, בכל זאת) את השנה הראשונה בצבא אני אעביר בהכשרות וקורסים ואז יש לי שנתיים שלמות לברר איך אני יוצא לעוד הכשרות. 

אמנם אני נהנה אך מאס לי האיזור וכל באווירה של צריפין, בקורב חוזרים לים (: