על דא ועל הא ומה שבינהם

הרעיון של להתחיל כל קטע בציטוט שכביכול מלא משמעות אך תוכנו ריק מכל זה ממש קוסם לי ולכן נראה לי שאאמץ אותו עד לרגע בו ימאס לי או עד לרגע בו לא אצליח למצוא עוד רעיונות.

השבוע אפילו העובדים בפריגת, שלפי הפרסום כל מה שהם עושים זה פשוט לסחוט תפוזים טעימים, עשו יותר ממני.

אני לא כותב זאת בנימה מזלזלת, כל וכלל לא, יש להם עבודה חשובה כמו שלי אם לא יותר,למלא את פחיות במכונות של משקר בהם אנו נוטים להשתמש לעיתים יותר מידי דכופות במהלך השירות הצבאי. 

לפעמים, כאשר מגיעים למקום עבודה חדש יש את המונח הזה "לזרוק למים",

 משמעותו היא שמישהו שם למעלה חושב שהדרך הכי טובה להבין את העבודה היא פשוט לתת לילד בן שלוש אופניים בלי גלגלי עזר ואם הוא יגיע למיון זה לא נורא, יש ביטוח. 

למרות הקרבה שלי למים, אותי ואת אלו שהגיעו איתי ליחידה, לא זרקו למים.

 יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמים מלאים בשמן ובחומרים נחמדים שגורמים לדגים להצמיח עין שלישית וכנפיים או שפשוט לא ידעו מה לעשות איתנו. 

ככה מצאתי את עצמי מבלה בלבהות במסך מגע של הפלאפון הלא משכולל שלי שעתיד להיות גרוטאה בעוד כמה חודשים,

 מה שעתיד להפוך לטיול למרכז של פלאפון שם ינסו להחתים אותי על תוכנית שתהיה עוד יותר משתלמת מהתוכנית שאני נמצא בה ושמחייבת אותי מכשיר חדש במחיר מאוד לא משתלם. שונא חברות סלולר.

בזמן שמתחתי את הראש כדי שלא אתקע בתנוחה בה אני אהיה חייב להסתכל על הפייסבוק שלי כל הזמן, שמתי לב שפשוט כולם ביחידה אוחזים במכשיר המשוכלל שלהם ותקועים במסך, מי שאין לו-מצטרף לחבר. 

הבנתי שמצב שכזה הוא חרא ושאני חייב להלחם בתופעה הזאת ולגרום לאנשים להיות יותר קשורים אחד לשני ולא למכשירים, אחרי החגים כמובן,

 אחרי החגים שאני אשתחרר מהצבא, בינתיים אני נלחם באלוהים יודע מה, אלוהים ואהוד ברק. 

כופפתי בחזרה את ראשי למכשיר ואחרי שוידאתי שאין שום עדכון חדש בפייסבוק, הנחתי אותו בצד והמשכתי לתרום ליחידה בהכשרתה לקראת החג.

הפעם היחידה השבוע שהרגשתי שאני באמת תורם למקום החדש וליחידה הייתה כשעזרתי בענייני מחזור הפחיות, נושא שמאוד קרוב ללבי.

אחרי שהבנתי שזה כך, שהנושא מאוד קרוב ללבי הבנתי כמה רע גורלי שרק נושא זה קרוב ללבי ביחידה.

בסוף השבוע, כלומר אתמול, המפקדים התכנסו והודיעו שלמרות השמועות שאחד מאיתנו יסגור וימצא את עצמו בוהה במסך הפלאפון שלו כל הסוף שבוע,

 מכיוון שלעת עתה זהו הדבר המועיל היחיד שאנחנו מוסמכים לעשות, אנו יוצאים הביתה. 

מי שיהיה צריך לחזור במהלך החג הוא מי שצריך לעשות עבודה ביחידה ומכיוון שכולנו עדיין לא מוסמכים לבצע כל סוג של עבודה, נידונו להשאר כל השבוע בבית, אוי לא.

(להזכיר שרק השבוע חזרתי מרגילה?)

תולדות האהבה- ספר שקבלתי מחברה טובה לכבוד יום הולדתי ה-20, גיל שד"א עדיין לא עכלתי. "חחחחח אני? בן 20? צחוקים!" 

בהתחלה חשתי שהוא פשוט מוזר וטפשי, הידידה שלי באמת אמרה לי שהוא קצת מזכיר אתגר קרת, אבל לעזעזל, זה פשוט סתם דפוק מה שהלך שם.

זקן יהודי שכל הזמן מדבר על פולין? ילד שחושב שהוא המשיח? נו באמת. זלזלתי. בכל זאת מצאתי את עצמי דיי בולע את הספר,

 לא היה אף פרק שקראתי בשעמום ובציפיה שייגמר, דבר המעיד על כך שהספר לא כל-כך נורא ושהוא דיי משעשע. 

דמות שאהבתי בספר הוא ציפור, ילד דיי הזוי שמאמין שהוא המשיח, הולך לפסיכולוג ולא נותן בו אמון ועושה הכל כדי לממש את המשיחיות שלו.

אז תודה לך על הספר! ואל תביאי לי יותר פתקי החלפה! זה דיי מעליב שאנשים חושבים שאני אלך להחזיר את הספר שבחרתם בשבילי! 

העסק הוא כזה- אתם בוחרים ספר, לא סתם שולפים את הראשון מרבי המכר, אני מתחייב לקרוא אותו עד הסוף. 

מעדיף שאת הברכה תרשמו על הספר עצמו, שיזכיר לי תמיד אותכם.

נוריד את התולדות ונשאר עם אהבה.

לא רוצה בינתיים אפילו לשים את זה תחת הכותברת של אהבה. אני מכיר מישהו כבר דיי הרבה זמן ולא יודע לאן זה הולך ואיך ואם זה יתפתח.

רק אומר בינתיים שאם החוסר מציאות תהפוך לאמת, הוא לכד אותי.