על דא ועל הא ומה שבינהם

רק על עצמי לספר רציתי,

צר ורדוד עולמי כבריכה.

נקודה למחשבה: תמיד כשמתחילים עם ציטוט, זה לכאורה מעלה את האיכות של הכתיבה, אז הנה הבאתי פאראפרזה לרחל, חכם שכמוני.

לאחר הציטוט נמשיך בסיפור על אדם טיפש:

היה היה בארצנו הקטנה אדם כמו כולם. בתיקו סחב ביגוד ערב נאה אשר היה ספוג ריח סיגרים מן המועדון בו בילה ליל אמש, בילוי שאילו ידע איך יהיה, היה נמנע ממנו, ממש כמו אם היה יודע את סוף הסיפור.

בכיסו טמן ארנקו החדש והלא יקר, כי הרי אין הוא מתכוון לקנות ארנק כך שלא ישאר לו סכום נאה לשים בתוכו. בכיסו השני נמצא מטען הסלולרי, עכשיו וודאי תוהה אדם מן השורה,

 למה נמצא המטען בכיס האדם אם הוא כמו כולם?  מזה כמה ימים, הבחין האדם ששמו לצורך הסיפור יהיה אדיפוס,  בכך שהסוללה במכשירו הסלולרי אבדה מיכולתה כמו סבו שאיבד

 את היכולת לסחוב עם אופניים, ולכן עליו נגזר לעבור לקלנועית ועל אדיפוס נגזר להסתובב עם מטען בכיסו. 

בידו נשא אדיפוס שקית שחורה ובה נעליים חדשות אשר נרכשו במחיר לא רב אך בהנחה גדולה. לאחר שעלה על מדיו והחל במשאו הארוך לביתו, הבחין כי סוללת הסלולרי הגמרה וכמו סבו, גם מכשירו מת.

אדיפוס, אשר ידע כי השעה המאוחרת מחייבת אותו ליצור קשר עם אמו (הבהרת הסופר- למרות השם, אין שום קשר מיני בין אדיפוס לאמו) ולכן היה עליו לקווית כי הרכבת עליה יעלה תהיה מצויידת בשקעים חשמליים.

למזלו הרב, אכן הקרון התקרב ואדיפוס ראה כי יש בו שקעים. אדיפוס המהיר תפס מקום טוב ביום עמוס זה, מקום שיאפשר לו לחבר את המטען לשקע וליצור קשר עם אמו ולחזור בבטחה הביתה. 

הטרגדיה בסיפור היא שהשקית, עם הנעליים, נשארה על הרציף.

כמה שבא לי לצחוק על אדיפוס, באמת אדיוט. לפחות אם אתה שוכב עם אמא שלך אתה נהנה, אבל איזה הנאה יש בלשכוח שקית עם נעליים?

בא לי להכיר מישהו, שיהיה יותר מדמות וירטואלית. למזלי יש התחלה חדשה בצבא שאולי תביא עמה משהו. אלוהים יודע ואלוהים ישמור.

נמאס לי מתל-אביב.  כמו שיש את המונח דיסניפיקציה, יש גם תל-אביביזציה, משהו שהופך את המקום לתל אביבי, נותן תקווה להתחלה חדשה ושהכל נחמד ובסדר.

אבל בסך-הכל תל אביב זאת גירסא צבעונית של חיפה. מה לעשות שלצפון הכל מגיע באיחור.

אני נשאר בבית וכיף לי! 

אלף שיר לצפון מגולן עד חרמון, גם זה לא מגיע עד אליי אז- באה מנוחה לייגע ומרגוע לעמל! אבל אצלי- אין לי רגע דל.

מחר אני אסיים לקרוא את הספר שקבלתי מידידה ליום הולדת ואחרי זה אלך עם הכלבה (ולא, זאת לא אמא שלי) לטייל ביער פה.

באמת מקום נחמד. במהלך כל פעולות אלו אני אנסה לעשות מניפולציה רגשית לחברים שיבואו לפה ושנעשה משהו נחמד בצהריים או בערב. 

אני מנסה לחשוב על משהו טוב שקרה לי השבוע ופשוט לא מצליח, זה גורם לי להרגיש שהסיפור של אדיפוס (זה שכתוב למעלה, לא על ההוא ששכב עם אמא שלו ואחרי זה דפקו אותו) הוא סיפור חיי.

 אני תמיד מקבל דברים טובים- שנת שירות, תפקיד טוב בצבא, רגילה, נעליים ופשוט משאיר את זה מאחורה ולא מצליח להעריך את הדבר כשהוא בידיים שלי אלא רק כשהוא נשאר על הספסל ברציף 2.

נראה לי שהפעם האחרונה שהצלחתי להנות מהרגע היה בפורים שנה שעברה, כשעשינו בשנת שירות הצגה להוסטל, לפני זה הרגשתי מיצוי של הרגע בהפקת י"ב בתאטרון.

כנראה שרק על במה אני מרגיש מיצוי.  

העולם הוא במה וכולנו השחקנים- עוד ציטוט לקטע, כנראה זה למה אני אף פעם לא מתייאש, לפעמים אני שונא את התכונה הזאת בי.

אני פשוט לא מסוגל לשבת ולבכות על מה מר גורלי. כן, הוא רע! אני תקוע פה בצבא, בתפקיד שאני לא בטוח לגביו, בבית מתפרק, בלי רישיון, בלי נעליים, לבד, בחושך ואני יכול למצוא עוד. 

יש לי את כל הסיבות פשוט לשבת ולבכות יום שלם אם לא שבוע. בכל זאת אני מוצא את עצמי קם כל יום עם רצון לחיות ולהמשיך עם החיים האומללים האלו.

חנוך לוין צדק. בלונדון היאוש פשוט נעשה יותר נח, הוא לא נעלם. 

חשבתי לכתוב ספר, יותר נכון סיפורים קצרים. הרעיון הוא שכל סיפור מתחבר איכשהו לזה שאחריו, כמו מחרוזת. אני מקווה שיהיו לי מספיק אנרגיות לעשות את זה ושאני לא אתעצל.

אני אוהב לכתוב. אני אוהב לאהוב וכל עוד אין לי מישהו אחר לאהוב, אני אוהב את עצמי.

ולמרות שבגלל יום האדמה כל חברי בצבא, אאחל לנו- שבת שלום

ולבני דודנו- יום אדמה שמח!

טוב, לאחרונה נכנס בי שוב הדחף לכתוב.

ולכבוד זה, כי אני עצלן מידי להתחיל לכתוב- סדרתי את הסיפורים שכבר כתבתי והכנסתי לפה.

עדכנתי סיפורים שנערכו ושמתי אותם ברשימות המוזנחות שלי פה.

אני רוצה למלא פה קצת את הרשימות, מעניין במה?

נתחיל עם הסוף- סיימתי את הקורס. 

הצבתי לעצמי מטרה ובהחלט עמדתי בה- לא להשבר. זה היה דיי קל, אני לא אדם שנשבר בקלות אבל כמו שכבר ציינתי, לקראת הסוף ואפילו עכשיו אני לא יודע אם אני מרוצה מהקורס עצמו. סיימתי אותו ועוברים לשלב הבא, אני מקווה שיהיה לי טוב.

כמו בכל מקום בצבא גם אצלנו עשו את הטקס של השבירת דיסטאנס. לא הכי התחברתי לכל הקטע הזה. אולי כי המפקדים, בתור אנשים הם לא בדיוק סוג האנשים שהייתי מתחבר אליהם ב"מציאות" או אולי כי אני לא מעריך אותם או אולי בגלל המצב רוח שלי בסוף הקורס. בחזרות לטקס, המפקדת ככה באה ושאלה אותי למה אני ככה, עניתי לה שהראש שלי במקום אחר, לא בדיוק פה. גם אחד מהמפקדים שאל אותי מה אני חושב על הקורס, אם אני מרוצה. עניתי שאני לא יודע, לא יודע אם זה מה שאני רוצה, אם זה המקום שלי אם הקורס הזה התאים לי. כמו אידיוט הוספתי לשניהם את המנטרה המעצבנת של "יהיה טוב" ו"אני אשאף הכי גבוה שאני יכול". 

אם ההכי גבוה שלי הוא בכלל במקום אחר? מה אני עושה פה בכלל. לא מצאתי אף אחד שמספיק מבין אותי בכדי להתייעץ איתו על העניין, כולם בקורס בטוחים שהיוקרה של הקורס שווה אותו. "לא כל הנוצץ זהב" בהחלט משקף את המחשבות שלי. אולי בתפקיד שנחשב פחות יוקרתי הייתי מרגיש שאני יכול לעשות יותר טוב, תפקיד שכבר יש לי איזושהי מיומנות בו ושאני לא מרגיש כישלון כי אני חדש בו ומצפים ממני למצויינות. 

אתמול, כשעמדנו ברחבת מסדרים בטקס סיום, לא הרגשתי כלום. לא התרגשתי מהסיום, לא שמחתי, לא הייתי עצוב, פשוט אדיש לכל המעמד, האדישות הזאת מלווה אותי זמן מה ואני יודע שזה מאוד לא טוב לי. אני מדוכדך מאוד. לא רע לי, בכל זאת אני גם יודע להעריך את התפקיד, הוא יכול להיות מאוד מעניין ולתרום לי אישית המון. מבחינה לוגית אני מצליח להבין את זה, מבחינה רגשית לא. 

תמיד אני מצליח להתעודד קצת באמצעות הומור ואין כמו מונטי פייתון והחיים של בריאן.

נעבור להתחלה.

היום אני  מתחיל את העשור השלישי לחיי! 

שנה שעברה הייתי קצת מדוכא ביום הולדת, לא זוכר כ"כ למה. השנה אני פחות, החלטתי להמעיט בערך האירוע ובכל זאת לא לשכוח אותו. 

היה לי עשות ממש טוב, מלא בחוויות נעימות ופחות. אני מקווה שבעשור הזה יהיה לי טוב. יש לי דיי הרבה מטרות לעשור הזה שקשורות לחיים.

אני מאוד רוצה להסתדר טוב, שיהיה לי בית משלי ועם אפשר אז גם חבר וכלב (מרוב צבא אין לי אפילו זמן לדבר על הגברים שבחיי, אה, נכון... אין כאלה!) ללמוד משהו שיעניין אותי ולעבוד בעבודה שתספק אותי הן רווחית והן נפשית.

לשמור על קשר עם החברים שלי ולהמשיך להעריך אותם ולאהב אותם ואף פעם לא להרים ידיים, גם כשקשה לא לוותר ולזכור שאם אין אני לי- מי לי? 

אחד מהמהפכים של העשור היה היה הדימוי העצמי, בהתחלתו הייתי עם ביטחון עצמי נמוך, לא אהבתי את איך שאני נראה, לא שנאתי גם אבל תמיד פזלתי לכיוונים אחרים ואילו עכשיו אני בטוח בעצמי, אני אוהב את האדם שנהפכתי אליו. אני יודע שיש בי כ"כ הרבה ואני רק צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר להוציא הכל החוצה.

כל מה שאני צריך זה לנצל את החיים כמו שצריך.

היום חוגגים גם יום הולדת וגם סיום קורס!