שבועיים לא קלים
עברו על כוחותנו (אני, עצמי ואנוכי).
הראשון היה קצת
יותר קל ואפילו חלק יחלקו עלי ויגידו שהיה מהנה מאוד ועוד יותר יגידו על השני.
אני טוב בהרבה
דברים, אני יכול עכשיו לרשום פה מגילה של דברים שאני עושה בצורה מעולה אם לא
מצויינת.
באותה מידה אני גם
יכול לעשות רשימה של דברים שאני לא טוב בהם ואפילו גרוע.
הגעתי לתפקיד שבאמת
לא אופייני לי. הוא נוגע לתחום שבחיים לא התעסקתי וגם לא עניין אותי.
חשבתי לעצמי שהצבא זאת הזדמנות טובה לגוון את תחומי העניין שלי. על ההחלטה
הזאת אני לא מצטער ולא מטיל ספק. על ההחלטה ללכת לתפקיד הספציפי שאני נמצא בו- אני
מטיל ספק.
השבוע השני מבחינת
התפקיד היה לי נוראי, הייתי על הפנים וגם התיאור הזה דיי מחמיא לי (או שאני אוהב
להגזים). אם עצמי לא הרגשתי רע או מאוכזב, שוב- לא בהכל אני מוצלח. (מגיע עכשיו
אבל גדול) אבל, כשמוסיפים את הכישלון הזה לשאר אי-ההצלחות שלי בקורס אני מפקפק
באותו איש שהחליט שאני מתאים. אולי אני לא מתאים ואני סתם מבזבז את המקום למישהו
אחר, יותר מתאים שהיה מצליח בדברים שאני לא ועוד יותר חשוב- היה רוצה את התפקיד
הדיי נחשק הזה יותר ממה שאני רוצה.
אנשים שאיתי בחדר
דברו על איך הם כבר מחטיבת ביניים רצו להגיע ליחידה הזאת, כמה קשרים הם הפעילו כדי
לוודא שהם יהיו פה. אני, לעומת זאת הגעתי דיי במקרה, לא ידעתי לאן אני נכנס, זרמתי
עם הצבא לתפקיד, הוא נשמע לי מאוד מעניין ומגוון וכמו שרציתי- תפקיד שאם לא בצבא
אז אף פעם.
אין בי שום חרטה על
ההחלטה הזאת. יש איתי אנשים אדירים ואווירה מעולה (לפעמים קצת פחות) אבל (שוב
אבל...) מידי פעם אני תוהה אם הייתי הולך לתפקיד שאני יודע בוודאות שהייתי יכול
להיות בו ראש לאריות ולא בטן לשועל (אני שוב מחמיר עם עצמי!).
המשפט המסכם לנושא
יהיה כזה- זין על הצבא. אני פה ואם אני אהיה גרוע בתפקיד זאת תהיה אשמת הצבא ששם
אותי פה. אני נותן את כל מה שאני יכול ועושה זאת בצורה הטובה ביותר, אם זה לא
מספיק- חבל.
לפעמים אני משתגע,
יושב באמצע שיעור או סתם בזמן מת שאין לי בו מה לעשות ועולים בי כל מיני רעיונות לנושאים
לכתיבה, אני פשוט מתפוצץ מכך שאין לי את האפשרות לקחת דף ועט באותו הרגע ולרוקן על
הדף הכל, לסחוט כל מילה ומילה.
פעם, כשלמדנו היה
לי את הזמן הזה, מצאתי דף נייר והתחלתי לכתוב, לא הפסקתי עד שכולו היה מלא.
אני רוצה חופש שלא
אקבל.
בקטנה.
שבת שלום.