על דא ועל הא ומה שבינהם

אחרי שלושה שבועות של קייטנת צה"ל הוציאו אותי ואת כל הקורס שלי הביתה לכמה ימים (AKA רגילה)

הזמן הזה גרם לי להבין שלמרות כל הטענות שלי על כך שהטירונות הייתה בדיחה והסגל היה בינוני (בעצם... זה עדיין נכון) בכל זאת הטירונות הזאת הייתה מועילה.

הגעתי למקום חדש ותקעו אותי במחלקה שהייתה מורכבת ברובה מאוכלוסיה שלרוב לא הייתי מתחבר אליה. היחיד שעשה שנת שירות והיחיד שהגיע מ"המרחב החקלאי" נגדיר את זה ככה. דווקא מהקהילה לא הייתי היחיד.

לקח לי כמה ימים אבל בסוף כן מצאתי את עצמי משתלב חברתית בין כולם ואפילו דיי טוב. לא הייתי בודד לרגע, תמיד ידעתי שיש לי שם איזה מישהו שאני בכיף יכול לבוא ולשבת איתו. עזרתי לכולם וחלקם הגדול גם הכיר תודה. 

כמה וכמה פעמים הייתי בנקודות משבר, קשה להוביל מחלקה בלי שהם ירצו בכך, זה דרש המון אנרגיות וכוחות. בהתחלה נעזרתי בחברים מהבית שיעודדו אותי וששפכתי בפניהם את כל הצרות ובסוף הטירונות כבר היו את החבר'ה שהיו שותפים לצרות האלו, שניסו ולקחו גם הם את המשימה של להוביל את כולם וחוו את הרגשת הכישלון והאכזבה מהמחלקה.

מבחינה חברתית אני מכתיר את הטירונות כהצלחה, הראה לי שאני מסוגל  להתאקלם בכל מקום.

לכל דבר יש מחיר, גם להצלחה.

אני לא יודע אם זה באמת מחיר או שזו נגזרת אחת מיני רבות שנובעת מהמעבר הזה למקום חדש, שוב אותו הארון הזה נבנה.

הארון הזה שכבר דיי ממזמן השתחררתי ממנו חזר בטירונות, לא ששם זה באמת משנה. את רוב האנשים משם אני לא אראה יותר ואחיה איתם אז זה לא הכי משנה לי. 

למרות זאת, הטירונות נתנה לי איניקציה לקורס, שהוא יהיה תקופה יותר ארוכה עם אנשים שעבורי יהיו יותר משמעותיים. איתם באמת אחלוק הכל מהכל והם איתי. 

שוב תעלה השאלה אם לספר, לא לספר. מתי ואיך... כל מיני שאלות שעניתי עליהן בעבר והן שוב צצות.

למזלי, אני מרגיש מספיק מוכן מכל בחינה לכל תרחיש אפשרי.

הכי חשוב לקחת את כל הדברים בפרופורציה. יותר חשוב לי להצליח בקורס, את האנרגיות אני צריך להשקיע בו ולא בדברים פחות מרכזיים. 

מקווה שהקורס יהיה מוצלח כמו הטירונות מבחינה חברתית והרבה יותר מוצלח מבחינת כל השאר.

כולה צבא.