כן, כן... קבעתי עם מישהו, אחד מאלו שדכתבתי עליהם פעם שעברה.
עבורי זה היה מאורע דיי גדול, סוף סוף לצאת מהקיבעון שהיה לי בצורה פיזית.
אמרתי לעצמי שיצאתי מזה, ממנו אבל יש לדבר ויש לעשות. בינתיים רק דברתי ועכשיו הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.
הייתי מספיק נחוש, אפשר לאמר. דוגרי אני הייתי ממש מוחמא אם מישהו היה עושה לי את מה שאני עשיתי. הראתי נכונות ורצון במידה הנכונה.
דברנו אתמול בערב, אמר שגם הוא רוצה לראות אותי.
והנה אני בדרכים, חוזר עם הצבא על הגב שלי. מודע לשעה המוקדמת, ידעתי שאמתין קצת. אני מוכן לחכות אם שצריך, עד גבול מסויים.
הוא לא ענה. לא להודעות, לא לשיחות. פשוט דמם.
לא חשבתי שהוא יסנן אותי. חשבתי שהוא נרדם, הוא הלך לישון אתמול מאוד מאוחר ובטח שכח לשים שעון מעורר או משהו כזה.
חכיתי, התקדמתי בספר "יונה ונער", אני לקראת סוף הספר. הגעתי לחלק מאוד טראגי. יכול להיות שאני פשוט אדם רגיש או שזה ככה אצל כולם אבל לא משנה כמה ידעתי שהחלק העצוב הזה הולך לבוא, עדיין היה לי מאוד עצוב ולא נעים לקרוא אותו. כמובן שיכול להיות שזה נבע עקב שילוב האירועים.
הגיעו מים עד נפש. אני לא מתכוון לחכות עד האינסוף. בכל זאת יש לי לא לעשות כלום בבית. הוצאתי כרטיס לרכבת ועליתי עליה.
רק שכבר הייתי בצפון קבלתי הודעה שאישרה את התיאוריה שלי- נרדם.
ליצור דראמות אני לא אעשה, ממש לא אני. אני לא כועס, מאוכזב. לא היה לו מה להגיד חוץ מסליחה ושהוא מצטער. מבין אותו, גם אני הייתי מרגיש רע עם עצמי.
לעומתו, אני נמצא בדילמה קצת, להמשיך ולנסות להפגש איתו? משום מה ההגיון אומר שהפעם היוזמה צריכה לבוא מהצד שלו...
להפגש עם אחד אחר? זה "חוקי" מבחינה חברתית? אני בינתיים לא חתמתי התחייבות לאף-אחד ואמנם הברזתו נבעה ממקור תמים לחלוטין אך עדיין קצת פגעה בי ובאגו הבאמת לא גדול שלי.
לעולם לא אשחק משחקי אגו, אך אינני רוצה להיות לסמרטוט שמורחים אותו או כלבלב שחוזר על ארבע כשקוראים לו. איפה עובר הגבול?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
