החיים שלי הם פשוט ברגל שמאל, מזל שיש שירים כמו אלו שהופכים עז למתוק. דרך אגב, למי שתהה- העז זה אריה.
כשחייל מקבל רגילה הוא שמח, סוף סוף יוצאים מהצבא לקצת חופש! בלי מפקדים, בלי פקודות ובלי מדים.
כשאני הולך לצבא אני לא מאושר אבל אני גם לא בדיכאון, סוף סוף יש לי הפסקה מהבית, מהמבנה, מהאנשים מאבא ומהשקר. הבית שלי הוא סוג של שקר. יש פה תחושה לפעמים שפשוט הכניסו לדירה אחת כמה אנשים רנדומאלים ואמרו להם להסתדר. יש לכך הרבה סיבות, העיקרת מבחנתי זה החוסר תפקוד של בעלת תפקיד האב שלא עשה זאת כמו שצריך והביא לכך שגיל ההתבגרות שלי היה דיי מבוזבז. ההורים בכוונה לא התגרשו בגיל הזה בשבילי ובשביל אחותי, בדיעבד החיים יכלו להיות הרבה יותר פשוטים אם החבילה הייתה מתפרקת ממזמן. לא שאני עצוב בכלל מהעסק הזה, להפך. אני רוצה להתוודא, הפעם לא על כך שבדידותי הורגת אותי אלא ההפך, מידי פעם יש איזושהי "פנטזיה" שבה אני נמצא לבד, אין לי יותר הורים ולא אחיות, זה רק אני ועצמי. אני מדמיין על איך אני סוף סוף לוקח שליטה על כל החיים המתפרקים שלי ומייצב אותם, שם אותם במקום בו אני יכול להיות בטוח בעצמי ובמה שיש לי. בלי כל הבלאגן שיש לי עכשיו במשפחה. יש בי קנאה למשפחות אחרות, אני רואה שני אחים בינהם ומקנא שלי אין את זה ולא יהיה. שוב, אני לא מאשים את אחותי או את ההורים בכך, אולי יש בי קצת אשמה על כך אבל במבט לאחור באמת שאני לא יכול להפיל את טיב היחסים רק עלי. מאוד לא פשוט ליצור קשר עם אחות שכל הילדות הייתה בבתי חולים ולא עברה איתי הרבה דברים, אחות שהייתה שונה ושההורים לא רצו שהטיפול בה ישפיע עלי.
הם הצליחו לטובה ולרעה- לא הרגשתי בחיסרון של כלום בילדות, חוץ מבחסרונה של אחותי. למסקנה הזאת אני מגיע עכשיו "ממרום שנותיי".
אני מנסה לשנות את היחס הזה, לדבר איתה, לשאול יותר לשלומה ולהתעניין אבל אני פשוט לא מסוגל, היחס מרגיש כל-כך מלאכותי ולא אמיתי.
יש בי איזה מן הרגל מגונה כזה שנורא אופייני לקיבוצניקים- להסתיר רגשות ותחושות, לענות אוטומטית שהכל בסדר למרות שהכל על הפנים ואני קורס מבפנים. נהייתי כל-כך טוב בלהסתיר שאפילו שמתי לב שאני בוכה בעין אחת, בעין שצמודה לקיר, כדי שלא יבחינו. קשה לי לשתף חברים בכך שקשה לי, שהם אלו שמייצבים אותי. אני לא אמרתי להם שההורים שלי מתגרשים, שאני עוזב את היישוב, שאני לא רוצה את זה אבל אין מה לעשות, זה עדיף. פעם חשבתי שכל משפחה מורכבת כמו שלי, רק לאחרונה אני רואה שהחיים פה, בבית קשים פי כמה. נכון שלכל בית יש צרות משלו ואין כזה דבר משפחה בורגנית מושלמת. מקווה שיהיה טוב.
כתבתי סיפור קצר במהלך הקורס, סיפור מנקודת מבט של ציפור הנודדת ממקום למקום ומגיע לארץ ונרתעת מצלילי היריות והפיצוצים.
הציפור משתכנת בקן של ציפורים מקומיות שלא פוחדות מהרעשים האלו, שהן כבר רגילות לכך. הציפור לא מצליחה להבין איך הם יכולות להתרגל לקולות הירי ולכך שמידי פעם ציפור נופלת עקב כך.
הסיפור הוא לא איזה משל שמאלני על אנטי מלחמתיות וכיבוש וכו' וכו',
את ההשראה לסיפור קבלתי כשהייתי בשבוע מטוויחים בצבא וראיתי ציפורים פשוט עפות שם וחשבתי לעצמי "באיזה מקום הזוי אני גר שלידי יורים עשרות כדורים והכל בסדר".
אחר כך, בנקיונות של החדרים תהיתי "באיזה מקום אנשים מנקים את הרצפה וכשהם רואים כדור של רובה הם מתייחסים לכך בטבעיות".
אני חי בעולם שיצא מקו השפיות, זה פשוט מצחיק ומעורר השראה! אה כן, אתמול נסיתי להיות צדיק ואכלתי אוכל כשר לפסח, מצאתי את עצמי עם כאבי בטן ולצערי הרב הקאתי על הדפים בהם כתבתי את הסיפור. באסה.
שרלוק - ברגילה יצא לי לבלות הרבה זמן מול היפה בנשים, הטלויזיה. נחשפתי בVOD לסדרה של הBBC, שרלוק. עיבוד מודרני לסיפור על הבלש. כמו כל דבר בריטי,
הכל שם משוייף לרמת שלמות. שחקנים טובים, תסריט מהנה מאוד והדבר שאני הכי אוהב באנגלים- הם לא מכונות רייטינג כמו האמריקאים, יש אצלהם התחלה אמצע וסוף.
יש לסדרה שלושה פרקים שכל אחד מהם הוא תענוג.
ההערה היחידה, הדמות של שרלוק נורא מזכירה דמות אחרת של הBBC, האחד והיחיד ד"ר הו, נשבע שאם הייתי עכשיו ילדה בת שלוש-עשרה הייתי מוסיף לבבות (3>3>3>3>3>3>3>3>3>).
אין שום מקריות, כבר מההתחלה שמתי לב שלאחד הכותבים יש שם נורא מוכר לי, עשיתי וידוי בויקיפדיה ואכן, הכותבים זה אותם כותבים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
