הצבתי לעצמי מטרה ובהחלט עמדתי בה- לא להשבר. זה היה דיי קל, אני לא אדם שנשבר בקלות אבל כמו שכבר ציינתי, לקראת הסוף ואפילו עכשיו אני לא יודע אם אני מרוצה מהקורס עצמו. סיימתי אותו ועוברים לשלב הבא, אני מקווה שיהיה לי טוב.
כמו בכל מקום בצבא גם אצלנו עשו את הטקס של השבירת דיסטאנס. לא הכי התחברתי לכל הקטע הזה. אולי כי המפקדים, בתור אנשים הם לא בדיוק סוג האנשים שהייתי מתחבר אליהם ב"מציאות" או אולי כי אני לא מעריך אותם או אולי בגלל המצב רוח שלי בסוף הקורס. בחזרות לטקס, המפקדת ככה באה ושאלה אותי למה אני ככה, עניתי לה שהראש שלי במקום אחר, לא בדיוק פה. גם אחד מהמפקדים שאל אותי מה אני חושב על הקורס, אם אני מרוצה. עניתי שאני לא יודע, לא יודע אם זה מה שאני רוצה, אם זה המקום שלי אם הקורס הזה התאים לי. כמו אידיוט הוספתי לשניהם את המנטרה המעצבנת של "יהיה טוב" ו"אני אשאף הכי גבוה שאני יכול".
אם ההכי גבוה שלי הוא בכלל במקום אחר? מה אני עושה פה בכלל. לא מצאתי אף אחד שמספיק מבין אותי בכדי להתייעץ איתו על העניין, כולם בקורס בטוחים שהיוקרה של הקורס שווה אותו. "לא כל הנוצץ זהב" בהחלט משקף את המחשבות שלי. אולי בתפקיד שנחשב פחות יוקרתי הייתי מרגיש שאני יכול לעשות יותר טוב, תפקיד שכבר יש לי איזושהי מיומנות בו ושאני לא מרגיש כישלון כי אני חדש בו ומצפים ממני למצויינות.
אתמול, כשעמדנו ברחבת מסדרים בטקס סיום, לא הרגשתי כלום. לא התרגשתי מהסיום, לא שמחתי, לא הייתי עצוב, פשוט אדיש לכל המעמד, האדישות הזאת מלווה אותי זמן מה ואני יודע שזה מאוד לא טוב לי. אני מדוכדך מאוד. לא רע לי, בכל זאת אני גם יודע להעריך את התפקיד, הוא יכול להיות מאוד מעניין ולתרום לי אישית המון. מבחינה לוגית אני מצליח להבין את זה, מבחינה רגשית לא.
תמיד אני מצליח להתעודד קצת באמצעות הומור ואין כמו מונטי פייתון והחיים של בריאן.
נעבור להתחלה.
היום אני מתחיל את העשור השלישי לחיי!
שנה שעברה הייתי קצת מדוכא ביום הולדת, לא זוכר כ"כ למה. השנה אני פחות, החלטתי להמעיט בערך האירוע ובכל זאת לא לשכוח אותו.
היה לי עשות ממש טוב, מלא בחוויות נעימות ופחות. אני מקווה שבעשור הזה יהיה לי טוב. יש לי דיי הרבה מטרות לעשור הזה שקשורות לחיים.
אני מאוד רוצה להסתדר טוב, שיהיה לי בית משלי ועם אפשר אז גם חבר וכלב (מרוב צבא אין לי אפילו זמן לדבר על הגברים שבחיי, אה, נכון... אין כאלה!) ללמוד משהו שיעניין אותי ולעבוד בעבודה שתספק אותי הן רווחית והן נפשית.
לשמור על קשר עם החברים שלי ולהמשיך להעריך אותם ולאהב אותם ואף פעם לא להרים ידיים, גם כשקשה לא לוותר ולזכור שאם אין אני לי- מי לי?
אחד מהמהפכים של העשור היה היה הדימוי העצמי, בהתחלתו הייתי עם ביטחון עצמי נמוך, לא אהבתי את איך שאני נראה, לא שנאתי גם אבל תמיד פזלתי לכיוונים אחרים ואילו עכשיו אני בטוח בעצמי, אני אוהב את האדם שנהפכתי אליו. אני יודע שיש בי כ"כ הרבה ואני רק צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר להוציא הכל החוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
