ככה וככה.

הבעיה הכי גדולה שלי, לפחות זה מה שאני חושבת, זה כשמשהו נכנס לי לחיים הוא נתקע שם.

כשמשהו נכנס לי לחיים, הוא נכנס לי מתחת לעור, זורם בין הוורידים, מתחפר בעצמות ולא זז. הוא הופך להיות כל דבר בשבילי, אני עוצמת עיניים ואני רואה אותו, אני קוראת ספר אבל הראש שלי עסוק בלקרוא אותו ושום דבר לא חשוב בחיים אם הוא לא הוא.

בדרך כלל, משהו זה משהו אבל לפעמים, משהו זה מישהו.

לשבת בשיעור וכשאף אחד לא מסתכל לכתוב את השם שלו. וכשאף אחד לא מסתכל, להוסיף לב מסביב. ולקמט ולהתעצבן על עצמי שאני קלישאה ושאני ילדה קטנה ושיש לי מזל שאף אחד לא מסתכל, כמעט אף פעם.

קשה לי להוציא אותו מהראש. קשה לי לא לקוות שכל אסאמאס, כל צלצול, כל דבר קטן בפייסבוק זה הוא. קשה לי לשמוע דפיקה בדלת ולא לחשוב שאולי, במקרה, הוא גרר את עצמו לחור הקטן בו אני גרה. כל שיר הוא עליי, או עליו או עלינו.

הרבה דברים איבדתי בזמן האחרון, לא באשמתך כמובן, יותר באשמתי. איבדתי את הפחד ממוות והתחלתי לקבל את זה שלא נשאר לי הרבה זמן ולא משנה כמה הרפואה תתפתח רוב הסיכויים שאני לא אחזיק מעמד יותר מארבעים-ארבעים וחמש שנה כאן. כבר ממש לא אכפת לי שאני לא אזכה לראות את הנכדים שלי או אפילו את הילדים שלי גדלים ומתבגרים. בזמן האחרון אני מטפטפת לאנשים מסביבי (כי אף אחד לא יודע, כמו תמיד) שאני לא אשאר כאן הרבה זמן, שאולי לא יהיו לי ילדים, שאולי לא יגייסו אותי. פרטים קטנים כדי שאנשים לא יהיו מופתעים לגמרי כשאני אחליט לספר להם.

אני מאבדת את הסבלנות שלי. לא יודעת מאיפה זה בא, דווקא הייתי שמחה לדעת. (האמת היא, שלאט לאט גם את הסובלנות שלי).

נראה כאילו כל הימים עוברים וכלום לא זז. כל העולם סביבי משדר על גל אחד (של בגרויות ולימודים וכסף ועבודה ומה אני אעשה בצבא ומה אני עושה כרגע בצבא וחברים ומסיבות וסדרות טלוייזיה) ורק אני על גל אחר (של צבעים וקולות וגיטרה ובוקר של קפה וסיגריות ופרטים קטנים ובתי חולים וציפורניים וידיים קרות). אם כל העולם בצבעים לבנים, אז אני אולי לא שחור אבל אני גם לא בגווני אפור. אני ורוד דהוי.

כבר לא אכפת לי מדברים שאמורים להיות חשובים לי, או מאנשים שאמורים להיות חשובים לי ואפילו אתה, אתה מהפסקות הראשונות פה למעלה, כבר לא כל כך חשוב. כן, אתה עדיין בראש שלי, מסרב לצאת, אבל אתה גם ברקע. אתה גם רק צבע או רק תמונה או רק זיכרון של פעם. פתאום אתה גם לא לבד, דבר שחשבתי שלעולם לא יקרה. נכון, אף אחד לא הצליח "להדיח" אותך מתפקידך, ואף אחד לא תופס כל כך הרבה מקום בראש שלי כמוך, אבל יש כאלו שמנסים ומתיימרים להיות מושלמים כמוך.

אז אני תופסת מרחק, כמו תמיד, ורק מוסיקה עכשיו ואפילו שהכל טוב ויפה אני צריכה את הלבד שלי ואת החמש דקות בלי שום רעש חוץ מהסולן של The Smiths באוזן והגיטרה\פסנתר מתחת לאצבעות שלי מפיק צלילים יפים. ואני צריכה עשר דקות לתפוס את עצמי בידיים כי לרוץ בספורט בלי לאכול הולך ונהיה קשה יותר וסחרחורות והתעלפויות ו"**** את ממש לבנה, הכל בסדר?".

מה שעצוב שמח ומה ששמח עצוב. יותר ויותר אנשים סביבי מתחילים לתפוס איזה מין יצור מוזר אני.הגיע הזמן. אני יודעת שכולם חושבים על עצמם שהם מוזרים, אבל אני פשוט יודעת שאני מוזרה. זה מתחבר שוב לזה שכל העולם על גל אחד ואני על אחר. זה מתחבר לדרך שבה אני חושבת, ואיך אף אחד אחר לא מבין אותה (חוץ ממך, שלפעמים אתה קצת מבין ואני כל כך אוהבת את זה בך). היום קרו לי שני דברים, לא גדולים. אחד, על פניו הוא דבר שלילי  והשני כביכול חיובי. ובכל זאת מהראשון צחקתי וחייכתי ומהשני התעצבתי והתעצבנתי ורק חשבתי למה הכל חייב להיות כמו שהוא.

אם הייתי קצת יותר נורמלית, אפילו לא היה אכפת לי שאני לא כל כך נורמלית. אבל מה זה נורמה? דבר שמשתנה. יכול להיות שפשוט נולדתי לתקופה הלא נכונה.

יותר ויותר מחשבות על מוות, אנשים מסביב מתחילים לשים לב. "את יודעת שאת מדברת הרבה על לחתוך ורידים, להתאבד?" כן, אבל את מכירה אותי, זה הכל פוזות" "לא, לא נראה לי שזה פוזות... דברי איתי בהזדמנות". העניין הבאמת מצחיק בדו שיח הזה, שלבחורה השניה קוראים מאי.

כל כמה זמן, אני קונה קופסא חדשה ומחליטה על 'שבוע בלי'. לא עישנתי מאז יום שלישי (היום יום ראשון) ואף פעם לא היה לי 'שבוע בלי' כל כך קשה. מזל שאני מכריחה את עצמי להפסיק מידי פעם, רק כדי לראות כמה אני מסוגלת להיות תלויה בסיגריות. אבל אין עוד הרבה, יום שלישי, אחרי ספורט. אני חושבת שהנטיה שלי להתמכרות מתבטאת בכל תחום בחיי.

ואני מצטערת שהבלוג נראה כמו שהוא, אבל ככה גם אני בזמן האחרון אז הוא רק משקף אותי. אין שום פואנטה או משמעות, כל זה לא הולך לשום מקום. אני בספק אם הקטע הזה יפורסם, אבל גם אם כן אף אחד לא יבין כלום חוץ ממני, אז למה? אולי כדי שאני לא אאבד אותו. בכל זאת, כל הבלוג הזה, היומן הווירטואלי שלי אוצר זיכרונות שאני לא רוצה לשכוח.