בזמן האחרון נושא האמונה מציק לי מאוד. בדרך כלל, אתאסטים ושאר לא מאמינים מציגים את האמונה כדבר גדול ממך שיש לו את כל התשובות גם לשאלות הכי גדולות. אני עצמי חושבת שהסיבה שכל כך הרבה אנשים נמשכים לדת היא בגלל הפשטות שבה. לעולם לא צריך לחשוב על דברים עד הסוף, להטיל ספק, לפתח דעה. יש חוקים, יש נורמות, הדת תגיד לי מה רע ומה טוב. אין צורך לחשוב לבד, יש כבר מי שעשה זאת בשבילי. אני לא מזלזלת במאמינים, או באמונה. אני כן חושבת שהבחירה שלי, להיות אתאיסטית, להתנתק מכל חלק דתי בחיי, להיות שנה שלמה ברוגז עם המסורת היהודית שגרמה לי להתבלבל בזהות היהודית שלי וגרמה לי להאמין שאני צריכה להיות דתית כדי להיות באמת יהודייה (אפילו אכלתי בכיפור השנה!), הבחירה הזאת דרשה ממני לחשוב מעבר. הבחירה הזאת דרשה ממני לעצור, להסתכל מסביבי ולתהות האם אני באמת חושבת שזה נכון? האם המציאות שמסביבי היא באמת המציאות שאני רוצה מסביבי? אני חושבת שהרבה אנשים מקבלים את המציאות שמונחת לפניהם בלי לחשוב עליה. אנשים חושבים שמה שכתוב בספר עתיק יכול להגיד להם איך לפעול בחייהם, מה נכון ומה לא נכון. ברגע שאתה מקבל על עצמך את הדת (אני לא יודעת אם נכון להגיד מקבל על עצמך, כי זו יכולה להיות גם מציאות שנולדים לתוכה), אתה בדרך כלל גם מקבל על עצמך תפיסות מסוימות, רעיונות מסוימים. אני לא מדברת רק על פוליטיקה, גם מעבר לזה.
זה קל, זה נוח, לא לחשוב, פשוט לקבל את מה שאומרים לך. זה ככה כי ככה.
When I find myself in times of trouble, mother Mary comes to me
כן, במשך הרבה זמן חשבתי שזאת הסיבה שאנשים נמשכים לדת, אבל האמת היא שזה לא הכל. יש משהו נורא מנחם באמונה. יש משהו נורא מנחם בידיעה שלכל זה יש מטרה. האמונה נותנת סיבה לקום בבוקר, סיבה להמשיך לחיות, תכלית.
חוץ מזה, כאדם דתי אתה אף פעם לא לבד. תמיד יש לך את ה"בחור הגדול למעלה", את האל, את ישו, את מוחמד. אתה אף פעם לא לבד, ויותר מזה, אתה אף פעם לא בודד. כמאמין, אתה תמיד שייך לקהילה גדולה ממך ומסביביך תמיד יהיו עוד אנשים שיש ביניכם קשר שאין כמותו בשום מקום אחר. בקטע הזה, אני לגמרי מבינה איך פרצו כל המלחמות סביב דת. אני ממש מבינה את הרבנים שאומרים שהדת מעל המדינה והתורה מעל החוק. יש משהו מאוד חזק בכוח הגדול הזה של אנשים שכולם מאוחדים סביב משהו מאוד בסיסי.
Speaking words of wisdom; let it be
אחרי שיחה קצרה עם ***, חסוי, בחור רציני וחכם הבנתי כמה דברים בנוגע לתנועה. לאלו מכם שלא מכירים אותי אישית (רובכם תודה לאל), אני מדריכה בתנועת הנוער, הנוער העובד והלומד.*** דיבר איתי על הליכה אחרי המון, על שטיפות מוח, על השואה ואני יכולתי לחשוב רק על התנועה. אני באמת מאמינה בכל הערכים שדוחפים לי בתנועה? אני באמת מסכימה עם כל הרעיונות שלה? פוליטית, אנחנו באותו ראש?
האם כל מה שאני מאמינה בו כרגע, הוא שטפית מוח אחת גדולה של התנועה? אין לי דעה? זה מאוד מפחיד לחשוב על זה.
And in my hour of darkness, she is standing right in front of me
אני אוהבת את החברים שלי. אני לא יודעת אם זו הצהרה מטומטמת, כי היא לא נשמעת לי כזו. אני אוהבת להיות להם אוזן קשבת, אני אוהבת שהם מרגישים שהם יכולים לבוא ולדבר איתי על הכל. אני אוהבת להיות בשבילם מען כותל, פסיכולוגית בשקל ועשרים. אני אוהבת להיות הבחורה שרואה איך הבן אדם שהיא אוהבת כל כך, שהיא מכירה כבר לא מעט שנים, משתנה לה מול הפרצוף, לחיוב. אני אוהבת להיות הבחורה ששומעת משפטים כמו "רק איתך אני יכולה לדבר על זה" ו"אם לא היית כאן, למי הייתי מספרת?". מה זה אומר עליי? שצרות של אחרים עוזרות לי עם הצרות שלי? למי אכפת, כל עוד האנשים מסביבי מרגישים כאילו הם יכולים לדבר איתי על דברים ולא לשמור בלב.
Speaking words of wisdom; let it be
אתמול ידיד שלי שאל אותי אם יש לי הפרעות אכילה.
אכלנו ביחד, בחדר האוכל הקיבוצי ודיברנו על זה שאני לא אוכלת בשר. הייתי באמצע ביס כשהוא שאל אותי פתאום אם יש לי הפרעות אכילה. נחקתי והשתעלתי ולקח לי כמעט דקה להבין שהוא מדבר איתי על בעיות גדילה, על חוסר בויטמינים וכל מה שאני חושבת עליו זה הראש שלי, מעל האסלה הנקייה מקיאה כל מה שהיה בתוכי.
בכלל, בזמן האחרון כל החלומות בהקיץ שלי הם או על מוות, או על בולימיה או על אהבות שנגמרו.
Let it be, let it be, let it be, let it be.
מצד שני, מישהי תיארה אותי כבלונדינית.
אז מה אם ידיד אותי שאל אותי אם יש לי הפרעות אכילה, מישהי אחרת תיארה אותי כבלונדינית. בשיא הרצינות, היא סיפרה למישהי אחרת עליי וקראה לי בלונדינית! אלו מכם שמעולם לא ראו אותי, יש לי שיער חום. אמנם בהיר, אבל מאוד רחוק מבלונדינית.
"מוסיקה היא האהבה היחידה שלעולם לא תאכזב".
מאי הממש קטנה.
נ.ב
קשה להיות ג'ינג'י בעולם של המאה העשרים ואחת. אני לא מבינה למה אנשים כל כך שונאים אותם, בסך הכל צבע שיער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאי הממש קטנה