סורגים מעץ\ מאי הממש קטנה.
מתחת לאצבעות, בזרם אין סופי
סימנים ואותות, שברורים רק לי
ואני רואה אותם, מרחפים באוויר
ואני חשה בם, הקצב מהיר
ובלי הפוגה, ובלי הפסקה
אין לי ברירה, אני כלואה
וגם אם הייתה, אפשרות
לנטישה, לבריחה, זו טעות
הנאים החדרים בעינייך?
נאים לי חדרי כלאי,
הנאים השכנים בעינייך?
נאים לי שותפיי שלי
נאה לי, להישאר בפנים
השבי, מזמין פנים
ואני כאן כבר שנתיים, אולי יותר
אולי פחות, מי סופר
מתחת לאצבעות, בזרם אין סופי
מיטב המנגינות, מושמעות רק לי.
לפעמים אני חושבת, שאם אנשים יהיו ישרים במאה אחוז, אם לא יהיו שקרים או סודות וכולם יהיו כנים, לא נוכל לסבול את זה. אני חושבת שהאמת, היא לא משהו שקל לנו לעכל וזה מתחיל בדברים הכי קטנים של 'אני סיימתי את כל החלב, תשתי תה' וממשיך בדברים היותר כבדים של 'איך אני אגיד את זה? תאריך תפוגה'.
אנחנו רודפים אחרי האמת, חוקרים ובודקים, שואלים ומנסים אבל אנחנו לא באמת רוצים לדעת. כל המאמץ שאנחנו מוציאים, שואלים שוב ושוב, הכל לשווא. אנחנו לא באמת רוצים לדעת את האמת, אנחנו מעדיפים להישאר תלויים באוויר. אנחנו מעדיפים סימני שאלה, מעדיפים מיסתורין על פני אמת, קשה ומרה. במיוחד כזאת שלא ניתן לשנות.
"אולי עד גיל 40" "את יודעת שלא תוכלי להתחתן?" "מה זאת אומרת?" "נו מאי, אם את תתחתני ויהיו לך ילדים, מה הם יעשו כשתמותי?".
החיים יפים, קשים, אבל יפים.חג שמח.
מאי הממש קטנה.