הנה, שוב, אני מקדמת בברכה את הדיכאון והייאוש ואין לי שום אפשרות
לטרוק את הדלת בפניהם. לא רואה בעיניים מרוב שכואב לי בלב ולבד, ובמיטת היחיד אני
שוכבת חיים שלמים ומשפילה מבט אל הרצפה. הראש שלי עובד יופי ואני מדמיינת את הסוף
ומתענגת. היום נדרסתי כשחציתי את הכביש. המכונית פגעה בי בעוצמה בל תתואר ועשתה
עימי חסד. פשוקת איברים, שותתת דם שניגר לכל עבר ומחייכת את החיוך הגדול ביותר. לא
היה שם מלבד הגוף שלי, הרי שהנשמה שלי רחפה אל השקט אליו ייחלתי מיום היוולדי
וזכתה למבוקשה הגדול ביותר. התרפקתי על הרגע הנהדר הזה עוד מספר דקות לא מבוטל
שאפשר לחיוך קטן לבצבץ, עד שבזווית העין קלטתי את הנעליים המוטלות ברצפת החדר
והבנתי שעודני. החיוך הקטן התחלף בבכי אימים שיקד לי בגרון ותקע לי יתדות חדים
כתער בבטן, והרגשתי שאני נחנקת והלוואי שזה יהיה סופי. אבל כלום לא קרה ורק המשכתי
לבכות ולמרר, נכנסתי מתחת לכרית והתפללתי לנהג שידרוס או לחבל התלייה. אף אחד מהם
לא הגיע כדי להציל אותי מכאב של לבד שלבד אין דרך להילחם בו. אני לבד וזה היה לי
ברור כשמש באותו הרגע, ברור ומובן ונהיר, ואני לא אזכה לחיבוק שיעטוף אותי או ליד
שתהיה מושטת לעברי שתזכיר לי שהכל כאן בסדר בעצם. ויש שמיים וכוכבים בחוץ, והם רק מחכים
שיתנו להם סימן כדי לשלוח חיבוק ענק-ענק לעבר כל אותם אנשים שגם הלילה עצוב להם
לבד והשמיכה בכלל לא מכסה אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.The hollow me