http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440heCopyright 2026 .The hollow me. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14979344<div align="right" dir="rtl">אני לא אוהבת להיות תלויה. אני לא אוהבת להיות תלויה באוויר, עם החגורה מסביב לצוואר ובהתלבטות אם להעיף את הכיסא מתחתיי ולקפוץ. יש הרבה רגעים כאלה, שאני תוהה איך ואם להמשיך. ואני לא יודעת אם אני רוצה לקום בבוקר. יש רגעים שבהם אני תלויה וזו תחושה נוראית, שמפלחת את הלב שלי לחלקים לא שלמים ומנפצת את אלו שביקשו להתחבר חזרה ללב שלם. ואני אובדת עצות. מרגישה שרוצה לחבק אבל פוחדת לקבל סטירה. וכל כך פוחדת שיבעטו בי וישאירו אותי לבכות לבד על הרצפה. אני רוצה שתהיה לי נשמה עצמאית, איתנה, שלא תיבהל מהשקט שאת משאירה לי בכל הגוף, ולא תתפלל שרק הפעם לא תסגרי מאחוריי את הדלת. אני באמת לא אוהבת להיות תלויה. זה מפחיד אותי בטירוף, וזו תחושה שאני לא מאחלת אפילו לאויבים שלי. אני לא מסוגלת יותר להיות תלויה. זה כאילו אלוהים ינק את כל האוויר מהעולם והשאיר אותי לבד, לנסות ולהצליח לפענח למה זה כל כך לא מוצלח. למה זה כל כך לבד. </div>Mon, 14 Jan 2019 09:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14979344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=14979344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14977779<div align="right" dir="rtl">היה סבבה. שכבתי על הספה מול הטלוויזיה, עטופה בכמה שכבות ובנוסף גם מכוסה בשמיכה. בחוץ היו עשר מעלות והייתה סופה מטורפת, ברקים רעמים ורוח שורקת. והיה לי נעים. היה לי נעים להיות מכורבלת. להרגיש מחוסנת מהקור הלא ברור הזה ולנסות לצבור מחדש כוחות שהגוף שלי זקוק להם. אבל זה קרה שוב. זום אאוט ואני שם למעלה, צופה, ובמקביל נאבקת לא לאבד את ההכרה מכאב הבטן שתפס אותי לא מוכנה. אין לי ביטחון בכלום, זה שומט את הכל מתחתיי. הבטתי ימינה ושמאלה וראיתי כאוס, מיליון צבעים מתערבבים וארנב אחד קטן שנס על נפשו, רץ במהירות ובנחישות בתוך הגוונים, במשך דקות ארוכות. אבל לא היה לו סיכוי. הצבעים אכלו אותו. תחילה, כרסמו באיבריו הפנימיים בביסים זעירים, אפשרו לו להאמין שיש לו עוד סיכוי טוב להצליח ולהמשיך לרוץ עד סוף העולם. אבל בחמשת הדקות שלאחר מכן, גם הארנבון הקטן ידע שמדובר בעוד רגעים ספורים עד שהסוף ילכוד אותו. ואכן, בשניות הבאות, החל תהליך גסיסתו בתוך האפור, החום והשחור בהם נאבק בגבורה. </div>Mon, 31 Dec 2018 10:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14977779http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=14977779http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14977091<div align="right" dir="rtl">איך זה בעצם מרגיש, כשאי אפשר לאהוב? זה כל כך מסוכן. שווה ערך לסיכון שבחציית הכביש בעיניים עצומות. איך זה מרגיש כשאני לא יכולה לאהוב? זה עצוב, אבל בטוח. בטוח כמו לשים חגורת בטיחות לפני שיוצאים לדרך. אני לא יכולה לצאת לדרך. לא ברור לי למה זה ככה. אבל משהו נתקע, חסם אותי. עיוות, ריטש לאין שיעור עד שנקרעתי כולי, בלי אפשרות לצאת לדרך. אני אוהבת, אבל שונאת. אני מפחדת, ממך, ממך וגם ממכם. מי אתם בכלל? אתם לא מפסיקים לשקר לי. אתם שקרנים, בדיוק כמו השמש בחוץ. אתם גררתם אותי משם בכוח ובלי הרבה לב. או שפשוט לא ידעתם. באמת לא ידעתם אי אפשר לאהוב בלי לעוף. אי אפשר לעוף בלי לדמיין. אבל אני לא יכולה לאהוב, כי קשה לי לדמיין. הדלת לא נפתחת כשאני דופקת עלייה. האור לא דולק כשאני נכנסת. הוילונות מוגפים, חוסמים את קרני הבוקר. ואין שם מלבד הכאב שלי, הארסי, שממשיך לזרום בכל עורקיי. ואין זכר לילדות. </div>Mon, 24 Dec 2018 20:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14977091http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=14977091http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14106722<div align="right" dir="rtl">הנה, שוב, אני מקדמת בברכה את הדיכאון והייאוש ואין לי שום אפשרותלטרוק את הדלת בפניהם. לא רואה בעיניים מרוב שכואב לי בלב ולבד, ובמיטת היחיד אנישוכבת חיים שלמים ומשפילה מבט אל הרצפה. הראש שלי עובד יופי ואני מדמיינת את הסוףומתענגת. היום נדרסתי כשחציתי את הכביש. המכונית פגעה בי בעוצמה בל תתואר ועשתהעימי חסד. פשוקת איברים, שותתת דם שניגר לכל עבר ומחייכת את החיוך הגדול ביותר. לאהיה שם מלבד הגוף שלי, הרי שהנשמה שלי רחפה אל השקט אליו ייחלתי מיום היוולדיוזכתה למבוקשה הגדול ביותר. התרפקתי על הרגע הנהדר הזה עוד מספר דקות לא מבוטלשאפשר לחיוך קטן לבצבץ, עד שבזווית העין קלטתי את הנעליים המוטלות ברצפת החדרוהבנתי שעודני. החיוך הקטן התחלף בבכי אימים שיקד לי בגרון ותקע לי יתדות חדיםכתער בבטן, והרגשתי שאני נחנקת והלוואי שזה יהיה סופי. אבל כלום לא קרה ורק המשכתילבכות ולמרר, נכנסתי מתחת לכרית והתפללתי לנהג שידרוס או לחבל התלייה. אף אחד מהםלא הגיע כדי להציל אותי מכאב של לבד שלבד אין דרך להילחם בו. אני לבד וזה היה ליברור כשמש באותו הרגע, ברור ומובן ונהיר, ואני לא אזכה לחיבוק שיעטוף אותי או לידשתהיה מושטת לעבר</div>Thu, 08 May 2014 16:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14106722http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=14106722http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14017332<div align="right" dir="rtl">הכל היה בסדר,לא היה כל כך קר היום והשמש זרקה קריצה חטופה כשיצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו בדרך לעבודה. כל הרמזורים התחלפו לירוק בדיוק ברגע הנכון, אף אחד לא צפר מאחוריי והולכת הרגל במעבר החצייה חייכה חיוך רחב לעברי. גם כשנכנסתי לכיתה קידמו את פניי בברכה והתגלגלתי מצחוק למשמע ההערות השטניות שהוחלפו באוויר בין בני הנוער הבוטים. זכרתי להיות רצינית כשהתבקשתי, ועשיתי את שנדרש ממני כשהסברתי במלוא הסבלנות שהצלחתי לגייס, פעם אחר פעם, את אותו החומר המתסכל והמיותר שהתלמידים נדרשים לשנן. נפרדתי לשלום, העברתי יד בשערן של הבנות והענקתי חיבוק לאלו שהיו צמאים לו, הזכרתי לעצמי שגם בתור יוזמת החיבוק אני מרוויחה לא פחות ויכולה להתנחם בכיף באהבה חזרה. כשצעדתי בשביל היציאה מבית הספר האהוב הזה עוד החזקתי בלב את החוויות שצברתי מהיום, והצלחתי להזכיר לעצמי עד כמה ברת מזל אני שהתברכתי בעבודה שממלאת אותי בדיוק במקומות הנכונים, חייכתי חיוך ענקי לשומר וגם אותו רציתי לחבק לפני שנכנסתי אל האוטו. ואז הגעתי הביתה. פתחתי את הדלת ואף אחד לא קידם את פניי. זרקתי את התיק איפשהו מאחוריי. אבא בעבודה, נועה בלימודים, עמרי בצבא ואימ</div>Tue, 14 Jan 2014 19:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=14017332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=14017332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13999931<div align="right" dir="rtl">כשאני אוהבת ושונאת, אני לא מסוגלת להבחין בין טוב לרע והגוף שלי רועד מרוב כאב שנפש חיה לא תדע להעלות על הכתב, הלב שלי מתפוצץ מייאוש וכבר אין לי דמעות להקיז בפנייך. מרגישה את הסוף ומחכה לו בכיליון עיניים מסמא, הנשימה שלי נעתקת ואני נשכבת על המיטה הקפואה ודומעת בשקט. מלאת סימנים וחבולה מכף רגל ועד ראש ומתפללת שבשניות האחרונות לחיי אשכח כמה אהבתי אתכם, כי הכי כואב לי להתגעגע בצורה האיומה הזו בטמפרטורה נושקת לאפס וללא שמש בשמיים. אהבתי, כל כך אהבתי ולא וויתרתי על שום הזדמנות לקבל חיבוק שישכיח ממני את התוגה והיגון ויאפשר לי להיות מוחזקת, נעטפת בחום ומשוועת שלא יגמר כדי שלא אחזור ללבד שכל כך מפחיד אותי. כי כשאני לבד אני שונאת, אני שונאת את האני האיומה הזו ואת אלו שלא חשבו פעמיים לפני שהביאני עד הלום ולעולם לא יוכלו להבין כמה זה נורא להיות חצויה בין קשת רגשות קוטביים שאין באפשרותי להכיל יותר. אני עוצמת עיניים ונפרדת מהעולם הכי עצוב בעולם שלעולם ימשיכו לתהות על טיבו של זה. ואני סוגרת את הדלת ללב שלי כדי לא להתפתל ולהיאנק מכאבי הגעגוע המקפיא והמסמרר שהפיל אותי פעמים אין סוף לתהום לל</div>Tue, 24 Dec 2013 22:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13999931http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=13999931http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13989797<div align="right" dir="rtl">המחשבות כבר מסודרות בראשי, הנושאים שתכננתי בפרטי פרטים לעסוק בהם בטיפול הקרוב התמקמו כבמסדר בוקר במוח. אני עוד משחזרת את סדר הדברים בהם כדאי לדון הפעם. המילים ישובות ונהירות לי גם כאשר אני דופקת בדלת, רגע לפני שעינייה הולכות לסרוק אותי מכף רגל ועד ראש. עד שאתמקם על הספה במרכז הקליניקה שלה, ועינייה יפגשו בשלי. כשתשאל לשלומי, אחזיר לה מבט נוקב ואזייף את החיוך הגדול ביותר שאצליח לגייס, וללא שום התייעצות קודמת, שפתיי יהגו בתנועה קבועה את המילה "בסדר." לא התיימרתי להבין פסיכולוגים, אדרבא. נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך אצל פסיכלוג לעולם. שתיקות קבועות, מבטים חודרים, מלחיצים, הרבה מידי הנהונים עם הראש, מעט מידי דיבורים, הפרה של כל פרטיות לגיטימית, וזאת בעלות פסיכית של 350 ₪ לשעה. הלו, יש בעולם אנשים שרעבים ללחם!! ו... פדיחה לומר, אבל גם אני הצטרפתי אל הסטטיסטיקה. התחלתי בטיפול, ועל מנת שיהיה יעיל, אני חייבת להניח בצד את הסטריאוטיפים שהדבקתי באכזריות על כל פסיכולוג באשר הוא. אני תמיד תוהה האם 350 שקלים לשעה מקנים לה יכולות לזהות כמה כנה ואמינה המטופלת שיושבת מולה. מה עיניה ר</div>Thu, 12 Dec 2013 21:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13989797http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=13989797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13979837<div align="right" dir="rtl">אני שומעת מוזיקה שהיא כמו השמיים. אין בה טוב ורע, אבל יש בה המון. ישבה המון שגורם ללב שלי להזדעק. אני לא בדיוק מסוגלת להסביר מה במוזיקת השמיים גורם לי להרגיש כל כך גדולה וקטנהיחד. ואני העקשנית, שמסרבת להפסיק להתעמת עם מחשבות, נושאת מבט אל אותה התכלת שאין בהתכלית. יש שיאמרו מזוכיסטיות, תופעה והרגל מגונים ומטרידים שמסוגלים להצית שאלותעצובות וקודרות במיוחד שתרות אחר תשובה במהלך חיים שלמים. אי לכך, מתבקשת השאלה מדוע אני לא מסוגל להסיט אחת ולתמיד את המבט מהשמים שמאיימיםעליי. אין ספק שזה עשוי להיות פתרון נהדר עבור כולנו, ולכן זוהי סוגיה מעניינתשעליי להעמיד על הפרק. אך כשהאפשרות להחליט ניתנת ונתיב הבחירה מתפצל לשניים אניכמעט מרגישה מגוחכת. אז כן, האפשרות להחליט מהווה אבן נגף לאלו המבקשים שקט.ומאידך, הזן ההרפתקני שבי שולל לחלוטין את האפשרות הבטוחה, הזהירה והמשעממת. לעיתיםתכופות אני נמנית עם הזן מותח הגבולות. אני רודפת אחר משמעויות שסביר כי אתקשהלמצוא היום, עד שהאכזבה תנחית אותי לרצפה, תכרסם לי את הלב, תלחך בדפנות הנשמה,ותעטר את קנה הנשימה בשכבת קרח שתרעיד אותי לאין שיעור.ואני מתה מפחד. כל כך מ</div>Sun, 01 Dec 2013 20:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=13979837http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=13979837http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=11722570<div align="right" dir="rtl"> מאיפה אני בכלל מתחילה? נשימה עמוקה עמוקה ולצאת לדרך חדשה.</div>Fri, 16 Apr 2010 19:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=11722570http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=11722570http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=11058544<div align="right" dir="rtl">וואו, כמה זמן שלא כתבתי כאן. כמה חדשות וכמה יושב לי על הלב. ואין לי מושג מהיכן להתחיל ואם בכלל. אם לפתוח בפני מי שעוד קורא כאן את העולם ה"כביכול חדש" שלי ולחלוק קצת מהימים שחולפים ומתמקמים בזיכרון. אז אני שמה עכשיו, כבר שישה שבועות. כשכולם אמרו שהזמן יחלוף לפני שארגיש לא האמנתי - ועכשיו אני מבינה. המקום כבר הפך לסביבה הטבעית שלי. הרבה יותר קל לי לאכול בשביל מטרה מסויימת, כשמכריחים ומאלצים, והשיבה הביתה תלוייה בכל ביסופירור שארגיש אותו היטב בתוך הקיבה. ההקלה היא עצומה ואין דרך לתאר. אני יודעת שלא ארגיש אשמה כשאשכנע את עצמי שבאמת לא הייתה לי ברירה. ובסופו של דבר אוכל להאמין בזה. אני יודעת, אני יודעת שאני צריכה לאכול בשביל עצמי. אבל אני לא מסוגלת להתנתק מהמחשבות שמלוות ומבקרות. איך אני לעזאזל מעיזה, ולמה. למה? אנשים אוכלים כדי לחיות, אבל לפעמים אני לא רוצה. וזו הדרך הכי קלה, לעצום את העיניים ולחיות בבועה קטנה משלי. ולקוות שהיא לעולם לא תטפח לי חזק בפנים והעובדות יטיחו עצמן בפניי. אתמול חגגתי יום הולדת שש עשרה. יצאתי הביתהכבדה ומגושמת מתמיד. וכאב לי, ולא רציתי בכלל. ולמה לי לגדול</div>Mon, 13 Jul 2009 21:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (.The hollow me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565440&blogcode=11058544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565440&blog=11058544