מה שלא יוצא דרך הפה יוצא דרך התחת.

יפה אמרת יקירה שלי, שאני אתחרט על הרגע שאני אתחיל.

זה מצחיק כי שלשום עליתי על המשקל והיה רשום 47.9.

היום עליתי עליו והיה רשום 49.1. עכשיו. הרגע. ועוד אחרי הביקור הארוך בשירותים... בעקבות היובלקס.

טוב ברור שזה לא באמת מצחיק... זה עצוב וזה דיי גורם לי לרצות לבכות. והבטן שלי עוד כואבת אבל עכשיו זה כבר פחות ויותר בקטנה.

אולי פשוט עוד לא סיימתי? אני מקווה מאוד שההמבורגר הצמחוני הזה עוד לא התעכל כי משהו חייב להסביר למה המשקל עלה במקום לרדת. ד"א, לפני זה הייתי עוד בתחום ה-48.8 או משהו כזה.. לא בטוחה כמה גרמים. בכל מקרה ירדתי קילו והגעתי לאותם 47.9 (לפני יומיים כאמור למעלה), ופתאום זה עלה. מה קרה? היובלקס אמורים להוריד... וזה באמת הוריד בהתחלה... מה קרה פתאום? אני לוקחת אותם כולה איזה שבוע.

אני שונאת את זה ואני שונאת את הכל. ואת הגוף שלי בעיקר. שהוא מעוות ברמות מטורפות. איך אני מתקרבת ל50? ברגע שאני אעלה על המשקל ואראה 50 בפעם הראשונה בחיי אני אבכה, אני פשוט יודעת שאני אבכה כמו ילדה קטנה וטיפשה. לא שאני אומרת שאני חכמה בכל זאת, הגעתי לאן שהגעתי.. וזה רק מצדיק את רמות הטיפשות שלי.. ואני לא מתגאה בדברים האלה שאני עושה במסגרת הזאת. זה פשוט כבר לא כל כך בשליטתי.. וכשלא עשיתי כלום ורק חשבתי.. הייתי בטוחה שאני נופלת לזרועות השטן, או גבולי לפחות. זה היה חרא.

אני זוכרת שעשיתי את הדבר הזה באינטרנט שצריך למלא כמה דברים ואז לבקש משאלה.. אז עשיתי את זה ובאמת לא קשה לנחש מה ביקשתי. טוב אני חושבת שרמות הפטתיות שלי הן עד כדי כך קיצוניות. כן, עד כדי כך. וכנראה שבמצבי המתסכל כל דבר כבר איכשהו מביא איתו תקווה... אפילו אם זה המינימום של המינימום.

ואחרי יומיים או משהו בסביבות זה הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שרזיתי ברגליים. וזה יצא מהפה שלי.. באמת ובתמים. וכששאלתי את זה את חברה שלי היא הסכימה. לא יודעת מתוך מה באה ההסכמה שלה אבל בכל מקרה זה הוציא אותי קצת מהתסכול. בעצם יותר מקצת אבל זה לא קריטי המידה.

והכתיבה של הפוסט הזה עושה לי הרגשה דוחה אז אני חושבת שאני אפסיק.

אני רק מקווה שיהיה טוב. באמת שנמאס לי להסתמך על קלישאות, אבל אין לי הרבה דברים אחרים להאמין בהם.

שבת שלום.