http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008"אני לא יודעת מי המציא את נעלי העקב, אבל כל הנשים חייבות לו הרבה"heCopyright 2026 מונרו עם בִּריות.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=13945503<div align="right" dir="rtl">שהכל תקין כל האמצעים כשרים פה ובחיים C'ya M</div>Tue, 22 Oct 2013 16:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מונרו עם בִּריות.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=13945503http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565008&blog=13945503http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9521829<div align="right" dir="rtl">איכשהו תפסו אותי אז, ואיכשהו לא תפסו אותי עכשיו. כל האמצעים קשרים ועכשיו אפשר להתחיל להתפרע בהכנות לקראת הוצאת התכנית לפועל. נו באמת. נמאס לי להרגיש כל כך מקופחת וכל כך מוזנחת וכל כך זקוקה לתשומת לב, כי זה מעורר בי בחילה נוראית. נמאס לי תמיד להרים גבה או פשוט לשתוק בידיעה ששום דבר שאוציא מפי לא יעזור, אלא רק להיפך. נמאס לי לדעת שאני צודקת, ופשוט לתת להטחת ההאשמות הנוראיות בי לזרום ולזרום ללא מעצורים... ואם כבר אעשה דבר מה, זה יהיה להרים את הפרצוף שלי מהרצפה. וכל זאת רק בשביל להביט במטיחי ההאשמות הללו בעיניים מתחננות ומפוחדות, כמו (כמה שאני שונאת לבטא את עצמי דרך הדימוי הזה) כלבת רחוב מסכנה. באמת מסכנה. ותמיד חשבתי על כל הסיפור הזה כילדה שפשוט מקופחת מסידורי המשפחה הלא- נורמאלית שלה, שנוהגת להיות בעצם משפחה עקומה (אם ניתן לכנות את קבוצת האנשים האומללים הזאת משפחה בכלל). אבל מהר מאוד באו לעברי עוד הרבה תקלות וכמובן שלא הפסקתי לבכות אפילו לרגע. הייתי יושבת בחדרי ופשוט בוכה ימים שלמים, עד שהייתי נרגעת. ולאחר שנרגעתי, הייתי נכנסת למצב דום שתיקה עם ההורים או האחים, תלוי במשתנה. ואז</div>Sun, 06 Jul 2008 20:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (מונרו עם בִּריות.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9521829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565008&blog=9521829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9464930<div align="right" dir="rtl">מה שלא יוצא דרך הפה יוצא דרך התחת. יפה אמרת יקירה שלי, שאני אתחרט על הרגע שאני אתחיל. זה מצחיק כי שלשום עליתי על המשקל והיה רשום 47.9. היום עליתי עליו והיה רשום 49.1. עכשיו. הרגע. ועוד אחרי הביקור הארוך בשירותים... בעקבות היובלקס. טוב ברור שזה לא באמת מצחיק... זה עצוב וזה דיי גורם לי לרצות לבכות. והבטן שלי עוד כואבת אבל עכשיו זה כבר פחות ויותר בקטנה. אולי פשוט עוד לא סיימתי? אני מקווה מאוד שההמבורגר הצמחוני הזה עוד לא התעכל כי משהו חייב להסביר למה המשקל עלה במקום לרדת. ד"א, לפני זה הייתי עוד בתחום ה-48.8 או משהו כזה.. לא בטוחה כמה גרמים. בכל מקרה ירדתי קילו והגעתי לאותם 47.9 (לפני יומיים כאמור למעלה), ופתאום זה עלה. מה קרה? היובלקס אמורים להוריד... וזה באמת הוריד בהתחלה... מה קרה פתאום? אני לוקחת אותם כולה איזה שבוע. אני שונאת את זה ואני שונאת את הכל. ואת הגוף שלי בעיקר. שהוא מעוות ברמות מטורפות. איך אני מתקרבת ל50? ברגע שאני אעלה על המשקל ואראה 50 בפעם הראשונה בחיי אני אבכה, אני פשוט יודעת שאני אבכה כמו ילדה קטנה וטיפשה. לא שאני אומרת שאני חכמה בכל זאת, הגעתי לאן שהגעתי.. וזה</div>Sat, 28 Jun 2008 18:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (מונרו עם בִּריות.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9464930http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565008&blog=9464930http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9456263<div align="right" dir="rtl">מה שלוקחים את תקחי גם, ומה שעושים את תעשי גם. בכל זאת, מי את אם לא סתם צל. כן, צל. הצל שלהן. יש לי מכחול, מקלות, לבבות, פרחים, ציורים ומגנים... אבל את בכל זאת בוחרת ללכת מהדרך הפשוטה יותר. אם הייתי במקומך האמיתית, הייתי לוקחת את המכחול.. ושמה את הפרחים על המקלות.. אחרי זה הייתי קושרת אותם בשרשרת מהלבבות, ומניחה בתור רקע את הציורים. את המגנים הייתי מסדרת מסביב, כדיי שלא יהרס או ייפגם שום חלק מהשדה שטיפחתי כל כך. השדה שלי. סוף סוף יהיה לי משהו משלי. משהו שהוא רק שלי. כל דבר שאת עושה את לוקחת לעצמך מודל לחיקוי או מישהו שכבר עבר או עובר או מתכנן לעבור... ואת מתלהבת מזה. נו ברור, ואיפה היא, הייחודיות הזאת שפעם נהגה לאפיין אותך? בשמלת המרלין מונרו המפורסמת שלך, רק בצבע בורדו (קצת זנותי, לא?) ובכפכפים ושיער חלק מפוזר את דורכת במליוני שבילי חצץ ונכנסת לתוך שלוליות שהן נעימות לך יותר מכל דבר אחר שבעולם.. ובכל זאת, את לא עובדת לצד השני של הגשר, כי השלוליות שם רדודות. את נשארת בצד המסוכן יותר (או לא מסוכן בכלל, אבל אם כבר...)- איפה שכולם. ואת גם תציעי ותזמיני והן יסכימו, למה לא? עכשיו את</div>Fri, 27 Jun 2008 14:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (מונרו עם בִּריות.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9456263http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565008&blog=9456263http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9452143<div align="right" dir="rtl"> נו בוודאי, איך לא. רוצה?- יהיה! תמיד דגלתי והאמנתי בקלישאה הוותיקה (אך עדיין עובדת!) "אם תרצו אין זו אגדה אין זו? כשנכנסתי לתיבת האימייל שלי בוואלה בבקשה לקבל את הססמא ההיא שכחתי, הופיעו מולי עשרות בלוגים. עשרות, בחיי! אני חושבת שאני בנאדם כל כך הפכפך עד שאני בקושי מכירה את עצמי.. ועכשיו ברצינות- יכול להיות שאני סובלת מסכיזופרניה במצב עד כדי כך מתקדם? נה, זה בטח עוד פרי חוזר ונשנה של הדמיון הפורה שלי. למעשה, אני כנראה על סף גסיסה, המצב שלי הוא סופני.. ובאמת, אני לא משקרת או מגרדת את האף, המצב שלי כל כך סופני עד שאני אפילו לא זוכרת מעצם קיומם של הבלוגים הללו! כל כך סופני עד שאני צריכה לחקור את מלוא הארכיון בשביל להאמין שזו באמת אני שם (אלא אם כן אני נתקלת בתמונה כמובן, נו מיילא, עוד קלישאה.. זה כבר שתים בפוסט, אני צריכה להיות במצב רוח מרומם היום- תמונה אחת שווה אלף מילים!) ואז אני יוצאת מהבלוג בבושה עצמית, אבל לא- אני לא מוחקת. מי אני שאשמיד פיסה מהחיים שלי? (טוב, אני, אולי בכל זאת יש לי את הזכות, אבל עדיין...). מרלין מונרו הייתה אומרת- "תמיד הרגשתי שאני אף אחד, והדרך היחיד</div>Thu, 26 Jun 2008 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (מונרו עם בִּריות.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565008&blogcode=9452143http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565008&blog=9452143