נו בוודאי, איך לא. רוצה?- יהיה!

תמיד דגלתי והאמנתי בקלישאה הוותיקה (אך עדיין עובדת!) "אם תרצו אין זו אגדה

אין זו?

כשנכנסתי לתיבת האימייל שלי בוואלה בבקשה לקבל את הססמא ההיא שכחתי, הופיעו מולי עשרות בלוגים. עשרות, בחיי!

אני חושבת שאני בנאדם כל כך הפכפך עד שאני בקושי מכירה את עצמי.. ועכשיו ברצינות- יכול להיות שאני סובלת מסכיזופרניה במצב עד כדי כך מתקדם? נה, זה בטח עוד פרי חוזר ונשנה של הדמיון הפורה שלי.

למעשה, אני כנראה על סף גסיסה, המצב שלי הוא סופני.. ובאמת, אני לא משקרת או מגרדת את האף, המצב שלי כל כך סופני עד שאני אפילו לא זוכרת מעצם קיומם של הבלוגים הללו! כל כך סופני עד שאני צריכה לחקור את מלוא הארכיון בשביל להאמין שזו באמת אני שם (אלא אם כן אני נתקלת בתמונה כמובן, נו מיילא, עוד קלישאה.. זה כבר שתים בפוסט, אני צריכה להיות במצב רוח מרומם היום- תמונה אחת שווה אלף מילים!) ואז אני יוצאת מהבלוג בבושה עצמית, אבל לא- אני לא מוחקת. מי אני שאשמיד פיסה מהחיים שלי? (טוב, אני, אולי בכל זאת יש לי את הזכות, אבל עדיין...).

מרלין מונרו הייתה אומרת- "תמיד הרגשתי שאני אף אחד, והדרך היחידה להיות מישהי הייתה להיות אחרת"

תודה רבה לך, מרלין מונרו, על ניתוח המצב הדרסטי שאני מתיימרת (או לאו דווקא) להיות שרויה בו.

ובכלל, מאז ומעולם לא הייתי הטיפוס של נעלי אדידס שחוקות עם שפשופים מכל הכיוונים, שיער אסוף לקוקו גבוה וחולצה ענקית.

באמת?

כן, אין צורך לציין פעם נוספת- מקרה קשה של סכיזופרניה.

היום התעצבנתי כי נשברה לי ציפורן, לאיזה מצב הגענו? פעם הייתי צוחקת על הבנות האלה, שהיו בוכות על ציפורן שבורה.

טוב, האמת שגידלתי אותן הרבה מאוד זמן.. וזה קשה, אחרי כמעט 10 שנים של כסיסת ציפורניים.

אולי בכל זאת המאמצים לא מניבים פרי? נו, אולי אני פשוט לא מתאמצת מספיק.

מה שלא יהיה, נמאס לי לחכות ל'בלתי ידוע', או ל'אם בכלל'. אני חושבת שמעתה והלאה אני אחכה רק ל'בלתי צפוי'. צפוי, לא?.

טוב, אני חושבת שזה היה נסיון ארוך למדי, ובכלל, אני לא מפוקסת אפילו לרגע.

עכשיו שלחו לי הודעה באייסיקיו, ולקח לי בערך שעה לקלוט שעכשיו כבר תשע ועשרה. טוב, לא באמת אכפת לי.

עד שיוצא לי יום אחד לנוח בבית.. גם אם זה בסימבוליות טהורה מול המחשב או הטלויזיה.. אני אנצל את היום הזה.. באמת למנוחה.

לילה טוב לכולם, וכמובן, איך לא- סופשבוע פרוע.