אספר לכם סיפור קצר, הלקוח מספר שאת שמו שחכתי-
היו היה מלך, ולו משרת.
יום אחד המשרת בא בריצה למלך,
"מלכי, אתה לא מאמין מה אוזני שמעו!"
"זה טוב?" שואל המלך.
"לא."
"זה חשוב?"
"לא." עונה המשרת ומרכין את ראשו.
"אם כך," אומר המלך, "אם זה לא טוב, לא חשוב,
אל תספר לי."
בתחילה, כששמעתי את הסיפור,
לא הבנתי מה המשמעות שלו. הרי תמיד טוב לשמוע ריכולים וחדשות, לא?
לא.
לפעמים, אם אין לכם משו חשוב להגיד, אל תגידו.
לֶמָה? סתם כדי להעליב? לפגוע?
באמת, זה לא כזה כיף לשמוע שהידיד הכי טוב שלך מלכלך עליך מאחורי הגב, נכון?
אז למה אתם אומרים את זה?
כדי לסכסך, כדי שאני יעריך אותכם יותר?
לֶמָה? עכשיו אני יושבת לבד בבית ופשוט רוצה לבכות.
אני נשמעת ממש כפוית טובה, על זה שאני כועסת עליכם ביגלל שאתם בסך-הכל אומרים מה קרה.
אבל הייתי מעדיפה שלא לדעת את זה.
אני מרגישה נורא.
דווקא לפני שנת הלימודים שרציתי לחזור רעננה וחדשה, וכמובן ששמחה.
לא חשבתי על זה שאני יתחיל את שנת הלימודים בלי חברים, או חברים מעטים מאוד.
טעיתי.
עברתי על רשימת הפוסטים, וראיתי שעשיתי רושם של ילדת צומי בכיינית.
אני לא מעדכנת הרבה, כי אני מעדכנת רק שאני באמת צריכה לפרוק,
מתי שאני שמחה, זה לא קורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
