היא רצה ברגלים שרוטות.
היא בורחת, אך היא לא יודעת ממה.
עינה אדומות מבכי,
ולחיה, מוכתמות מדמעות ומאיפור מרוח.
רגליה יחפות כביום הולדתה,
ולגופה היתה שמלה פשוטה, שפעם היתה לבנה.
היא המשיכה לרוץ, לא יודעת לאן.
היא לא שלטה בעצמה,
רגליה אלא ששלטו בה.
היא פחדה.
פחד בילתי מוסבר.
פחד שלא חוותה מעולם.
כל גופה רעד, אבל היא המשיכה לרוץ.
היא נפלה רבות כשניתקלה בענפים ובאבנים,
אך היא קמה במהרה והמשיכה לרוץ.
כפות רגליה נישרטו מקוצים ומאבנים דוקרות,
אך היא לא הרגישה דבר.
בעודה רצה במהרה,
מעדה ונפלה על פניה.
היא שכבה על האדמה הקרה,
נושמת במהירות. פניה נישרטו וניחבלו.
היא כמעט ולא הצליחה לקום,
אך היא גייסה את כחותיה האחרונים והתחילה לרוץ.
מהר יותר, ומהר יותר,
היא בקושי נושמת,
אך היא ממשיכה לרוץ.
לפתע,רגליה מתנתקות מהריצפה.
היא פורסת את ידיה לצדדים ומחייכת.
משב האויר שנושב בחוזקה על פניה,
מעיף את שערה המאובק לאחור,
הדרך למטה ניראת כ"כ יפה ושלווה.
היא צונחת במהירות מטה ומטה.
דמעות אושר וחרטה זולגות מעיניה,
ועולות ממהירות הנפילה מעלה.
היא נושמת את נשימותיה האחרונות,
היא חווה את חויותיה האחרונות,
וזהו.
עכשיו הכל ניגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
