תחביב משונה הוא להכאיב לעצמך, ואז לבכות שזה כואב. היום חיפשתי במכוון תמונות של האקסית המיתולוגית שלו רק רק כדי לראות עד כמה היא כוסית, והיא כוסית וזה כאב. למה זה היה טוב? אין לי תשובה.

בימים אלו אני יוצאת עם בחור מדהים עם פחד עצום מאינטימיות. שנינו יודעים ומודים בזה, ועדיין אני כאן, מקווה שזמן וסבלנות יפתחו אותו בהדרגה. מודעת לחלוטין לאפשרות השנייה. כבר הכרתי אנשים שהתרככו עם הזמן; לאבא שלי לקחו עשרים שנה ללמוד לומר לי מיוזמתו ולעיתים תכופות שהוא אוהב אותי. מצד שני, רק אחרי עשרים שנה התחלתי לדבר בפתיחות על הבעיות שלי ועל הרצון להתאבד. אולי נכון יותר לומר שאלו לא השנים שריככו אותו, כי אם הפטיש חמש איתו דפקתי בחוזקה על ראשו.

כולם מסביב עם יד על הדופק לגבי: הפסיכולוגית, ההורים, החברים הקרובים וגם אלה שלא. הדעות נחלקות די בשוויון בין "המצב משתפר" ל"את מדרדרת". אישית אני יכולה להעיד שאין שום תנודה והמצב אבש, יציב, ביצתי ומעלה ירוקת.השיפור אולי ניכר בכך שאני יכולה להיות יום שלם בבית לבד בלי לפנטז על לסיים את חפיסת הכדורים בשידה ליד המיטה, אבל התאבדות עדיין נתפסת בעיני כאופציה ברת קיימה וכמוצא לגיטימי לחלוטין.

בשני מקרים חזרה על עצמה אותה השאלה מפי חברים האם זוגיות לא מקלה על המצב. הזויה ככל שתהיה התשובה, הדבר לא סותר. אני יכולה לבלות את כל הערב עם ר' בהנאה צרופה ועדיין לרצות למות. אין לי שום דרך מנומקת או הגיונית להסביר את זה.

איבדתי כל תקווה. אני לא רואה שום טעם בכלום, רק מנסה להנעים את זמני בין נפילה לנפילה.

בחלומותי הכמוסים אני חדלה מלהיות.