http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749HE ATE MY HEARTheCopyright 2026 דרוֹר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12728407<div align="right" dir="rtl">בשישי נסעתי לבקר חברה יקרה בעיר הקודש, ואני חייבת לה תודה ענקית על שהיא החזירה לי את העיר.לראשונה יכולתי להסתכל עלירושלים דרך עיניים פשוטות, נקיות ו... חופשיות. בלי להזיע בדקרון, בלי להילחץ משעות עוצר או להתגעגע הביתה. פשוט לטייל בנחת ולהנות מחברה טובה. חסרת לי אהובה. משהו שעשה לי טוב על הלב; היום הכרתי את העבודות של האמן Maider Lopez. בפרוייקט האחרון שלו הוא עשה את הדבר הבא: מדובר בצילום אמיתי! הוא פשוט מחק במחשב את הגלגל הענק וכך נוצרת תחושת הריחוף באויר אה-לה מרי פופינס. ויש עוד המון דברים שווים במקום שממנו זה הגיע www.maiderlopez.com ספרו לי מה חשבתם דרור</div>Sun, 04 Sep 2011 15:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12728407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12728407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12719559<div align="right" dir="rtl">את רועי הכרתי דרך רוני, כשליוויתי אותו לפני בערך חודש לעשות קעקוע ומאז שמרנו על קשר. כן, זה היה שקוף שרועי מתחיל איתי, אפילו רוניציין את זהאחרי שיצאנו מהסטודיו שלו. כשהגיע יומי הגדול רועי אסף אותי מהבית ונסענו ביחד לסטודיו שלו. היה לי כיף לדבר איתו. כשהוא לא מתרגש יש לו קול של שדרן מפוספס (כשהוא מתרגש הקול שלו נהיה גבוה, וזה מפתיע שקול כזה דק יכול לצאת מבחור כל כך מגודל). יומיים לאחר מכן כשכבר הייתי רווקה נסעתי לבקר אותו בביתו. אני לא ילדה קטנה, ידעתי בדיוק מה יקרה ובכל זאת כל אותו הערב (ובשני הערבים שעוד יצא לנו להיפגש בהם מאז) התחמקתי מנקודת האל חזור. המגע שלו נעים, וזהו. לא לקח הרבה זמן לגלות שהוא אדם עקשן, למרות שזה כנראה בא עם הגיל. הניחוש שלי היה שהוא גדול ממני בקרוב לעשרים שנה אבל לא רציתי לשאול. לא רציתי להזדעזע. מה גם שהוא מנשק נורא. במקרים שכאלה לא יוצא חיובי משני מינוסים. גם היה לי ריבאונד גרוע שלא באמת עשה את העבודה וגם איבדתי את המקעקע שלי. באסה. הנורא מכל הוא שכל הזמן עם רועי חשבתי על כמה אני רוצה להיות באותם הרגעים עם רוני. להרגיש שוב את הנשיקות הרכות שלו ולנהל</div>Wed, 31 Aug 2011 13:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12719559http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12719559http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12700002<div align="right" dir="rtl">אין טעם לתהות לאן נעלם מספר אחד, הוא מעולם לא היה קיים. עכשיו כשרוני הלך כבר אין לי בשביל מי להעמיד פנים. החברים וההורים כבר די מכירים את כל הטריקים הקטנים שלי. יודעים לזהותאת הנפילות. רק מולו היה שווה להציגחזות סבירה (אך עדיין מלאה בסדקים). אני חייבת לומר שהוא עזב בזמן, בדיוק כשאני מתפרקת. "אנילא אחסר לך?" "כן", בקול שקט ומשפיל מבט "אבל לא כמו שהבדידות תחסר לך" "נכון" אני מרגישה מגוחכת כי יצאנו חודשיים ומתוך זה בשבועות האחרונים בקושי ראיתי או הרגשתי אותו, ועדיין הוא חסר. מביך להודות שאני מתגעגעת. מצחיק, אני לא מסוגלת לכעוס עליך אזיפעת עושה את זה בשבילי. אתה הבחור היחיד שאני יכולה לומר עליו שהיה בדיוק הטעם שלי+חכם+לא נגמרים נושאי שיחה+אפשר לשלב בין שיחה עמוקה לבין סתם מגע. כנראה שבגלל זה האבידה מרגישה גדולה. רציתי לשלוח לו ציטוט כי הוא בוודאי יהנה מאוד לקרוא את הנרי דוד ת'ורו, אך עקב נסיבות הפרידה זה בטח יראה סתם קטנוני. לא מאמינים? תשפטו בעצמכם: "I love to be alone. I never found the companion that was so companionable as solitude." הייתי רוצה לומר לך, ואולי מזל של</div>Mon, 22 Aug 2011 02:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12700002http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12700002http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12675981<div align="right" dir="rtl">תחביב משונה הוא להכאיב לעצמך, ואז לבכות שזה כואב. היום חיפשתי במכוון תמונות של האקסית המיתולוגית שלו רק רק כדי לראות עד כמה היא כוסית, והיא כוסית וזה כאב. למה זה היה טוב? אין לי תשובה. בימים אלו אני יוצאת עם בחור מדהים עם פחד עצום מאינטימיות. שנינו יודעים ומודים בזה, ועדיין אני כאן, מקווה שזמן וסבלנות יפתחו אותו בהדרגה. מודעת לחלוטין לאפשרות השנייה. כבר הכרתי אנשים שהתרככו עם הזמן; לאבא שלי לקחו עשרים שנה ללמוד לומר לי מיוזמתו ולעיתים תכופות שהוא אוהב אותי. מצד שני, רק אחרי עשרים שנה התחלתי לדבר בפתיחות על הבעיות שלי ועל הרצון להתאבד. אולי נכון יותר לומר שאלו לא השנים שריככו אותו, כי אם הפטיש חמש איתו דפקתי בחוזקה על ראשו. כולם מסביב עם יד על הדופק לגבי: הפסיכולוגית, ההורים, החברים הקרובים וגם אלה שלא. הדעות נחלקות די בשוויון בין "המצב משתפר" ל"את מדרדרת". אישית אני יכולה להעיד שאין שום תנודה והמצב אבש, יציב, ביצתי ומעלה ירוקת.השיפור אולי ניכר בכך שאני יכולה להיות יום שלם בבית לבד בלי לפנטז על לסיים את חפיסת הכדורים בשידה ליד המיטה, אבל התאבדות עדיין נתפסת בעיני כאופציה ברת קיימה</div>Wed, 10 Aug 2011 14:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12675981http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12675981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12665037<div align="right" dir="rtl">שלום, שלום. זה זמן רב שלא פורסמה פה הכביסה המלוכלכת. אולי כי אני פשוט לא בטוחה מה אני רוצה מהבלוג הזה. לקשור שיחה? למצוא נפש תאומה? לשאול לעצה? אני חושבת שהשאיפה העיקרית היא לחלוק הגיגים עם הריק האינסופי, הגדול, הלא הוא האינטרנט. ובכן ידידי, מעט קשה לעשות זאת כאשר את גדלה להיות אדם מופנם. מופתעים? גם אני. אך אולי זאת ל באמת הפתעה. תמיד הסתגרתי, הרבתי להטות את השיחה כך שההתעניינות תתמקד באחרים, שמרתי לעצמי יותר מאשר אמרתי, וכשטרחתי ואמרתי הדבר דרש אומץ אדיר ונכלל במסגרת הנסיון להיות כנה, לא רצון לשיתוף גרידא. כואב לי להודות עד כמה השנתיים האחרונות שינו אותי; הפכתי אפילו יותר סגורה משהייתיוזו גםאחת הסיבות שהבלוג כל כך דידש- הייתי בעצירות מילולית, איבדתי אמון בעצמי בעיקר ביכולותי וכישורי וביכולת ההישרדות וההתמודדות שלי עם החיים, איבדתי אמון בחיים, איבדתי את התקוה שמשהו ישתנה לטובה, הפכתי צינית ואובדנית. החלק האחרון משתפר באיטיות שיא, אך עדיין חלקים גדולים בי רוצים לחדול מהקיום, ולא מעטות הפעמים שבהן התאבדות נתפסת בעיני כאופציה רציונלית ולגיטימית לחלוטין. תודה לצה"ל ולגנטיקה המשפחת</div>Fri, 05 Aug 2011 14:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12665037http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12665037http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12551019<div align="right" dir="rtl">מעולם לא חשבתי שארגיש בתוכי את האמירה הבוערת: הכל או כלום. למה לשבת איתי עד לשעות הבוקר המאוחרות ולא לבקש את המספר? למה לחבק כל הלילה ולא לעשות עם זה כלום? למה זה מייסר אותי?</div>Sat, 11 Jun 2011 21:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12551019http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12551019http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12526462<div align="right" dir="rtl">מסכות. רצה המקרה וקודם שמעתי, רק אחר כך ראיתי, את עוזי רמירז. אפשר לומר שחרשתי על Lick my heart והתאהבתי. בצלילים, בקול. בעיקר השיר הראשון בדיסק שהיה כמעט-נוגע ללב. הוא אפילו זכה להשמעה בלופים (אני קצרה בסבלנות, זאת מחמאה אדירה). אז ראיתי. הסקרנות הרגה את החתול, לא? "מעניין איך נראה עוזי רמירז...". פוזה. זה מה שהוא נראה. פוזה תל-אביבית-היפסטרית-פג זמנה-תפלה שכזאת. האכזבה מן הסתם לא אחרה לבוא, ואולי זה מה שנחוץ בעולם המוסיקההיום. יש כל כך הרבה אמנים שם בחוץ שנסים למכור מרכולתם. כיצד להתבלט? כל אמן והפוזה שלו, ההצגה שלו אם תרצו, בכדי למשוך את הקהל. אם להיות כנה זאת אחת הסיבות שאני אוהבת את ה-גאגא. המופע שלו הוא סוג של אמנות בעיני. קצת כמו קבוצות האמנות השיתופיות שפעלו בארץ בסביבות שנות ה70'-80'; צלמים+תאורנים+סטייליסטים+מעצבי אופנה+מעצבי שיער+מאפרים מחוננים+כוראיאוגרפים+רקדני ליווי+אחת סטפני=ליידי גאגא אם זה המקרה הרי שזאת צביעות גמורה לאהוב את גאגא ולהתאכזב מרמירז. מצד שני אין צד שני. אני אמשיך לשמוע ולהנות ומזמינה גם אותכם. עדיף אלף כמוהו על עוד נינט אחת. לפחות הוא מנסה ל</div>Tue, 31 May 2011 19:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12526462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12526462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12458535<div align="right" dir="rtl"> לא יודעת, נתקלתי בו לפני כמה ימים ואהבתי מחדש. אני לא מצליחה להתמיד בכלום. לא בכתיבה, לא בציור או פיסול, לא בצבא. ביום שני אני מתיחלה מחדש בתפקיד אחר. רוצה הייתי לחשוב שהפעם הכל יהיה שונה, אך למה להשלות? הדבר המשותף בין כל אותם דברים שאני לא מבצעת הוא אני. אני היא הלא מתמידה. כן כן, לשנות, להשתנות, לעבוד על עצמי. יופי יופי. תכלס? לחודשיים וחצי הקרובים אני עושה יומיות ואז ממשיכה אל חיי שלי. פגשתי את ג' במסיבה. אחרי 4 כוסות יין וקצת ירוק היה לי מספיק אומץ להתחיל איתו. אמנם החלפנו טלפונים אבל עם כל הגמגומים שלו הייתי בטוחה שזה סתם בשביל הספורט. מכאן גם גודל ההפתעה כשהוא אכן התקשר יומיים אחר כך. גם היום דיברנו וכל שיחה ארוכה וזורמת ואני שונאת את זה. אני שונאת דיבורי סרק שלא מתורגמים למעשים. אני שונאת את הפחד שמ' הותיר אחריו- שכל בחור יהיה מפחיד ופסיכי כמוהו. ובנימה אופטימית זו? דרור הולידיי</div>Thu, 28 Apr 2011 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12458535http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12458535http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12164153<div align="right" dir="rtl">הנה מסתיים לו הדיסק ואיתו גם מעט השקט שהיה לי. אנשים מרגישים נוחיות יתר ולגיטימציה לא ברורה להכנס לי לורידים, מצד אחד. מצד שני יש גבול לרמה שבה אני יכולה לקבור את עצמי ולהסתיר הכל. רבאק, כל אחד רוצה פינה משלו בסופו של יום! השאיפה אם כן היא לגעת במספר נקודות אמת בתוך כל הכלום הזה. יצירה (ולצורך העניין כל יצירה באשר היא) ראויה להתייחסות ומצליחה להתקיים אם מתקיימת בה לפחות טיפת אמת. לא ריאליזם כי אם רק טיפה מזוקקת אחת. הנוכחי עולה על עצבי החשופים. ההומור שלו עלוב, הסקס די משעמם ובכללי הוא לא עושה לי את זה. אז למה להישאר? מודה ומתוודה כי פה נקודת החולשה שלי. בעיקר עכשיו, כשהצבא בראיה כללית לקח כל תכונת אופי שלי והקצין אותה. אני יותר מתבודדת ויותר רוצה חברה ויותר חייבת להיות מוקפת 24/7, יותר חרדתית. אני בחורה שפויה כשאני אזרחית, באמת. אז נכון לכרגע עדיין עדיף איתו מאשר לבד, אבל גם איתו לא בשיא, ותחושת חוסר סיפוק משווא בהחלט מאפיינת את חיי נכון לתקופה. אין מספיק אמנות ואין מספיק יצירה ואין מספיק בית ואין מספיק חברה ואין מספיק פרטנר ראוי לכל דבר שהוא ופשוט אין מספיק נ ק ו ד ה. נתקלתי</div>Thu, 18 Nov 2010 20:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12164153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12164153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12124391<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לכתוב על דברים חשובים באמת כמו בעצם, מה חשוב? פוליטיקה סביבה חברה מדע תרבות מה חשוב? מה חשוב לי? מה שורד את מבחן הזמן? הכי קל לכתוב על עצמי. גדולה וחכמה ממני ידעה לספר רק על עצמה, וצר עולמה כעולם הנמלה. ואם היא אכן טובה וחכמה יותר הכיצד אפצה את פי? אפשר לשבת כל היום ולתאר בפניכם את אחורי. ישבני אכן יפה ויכול להכיל את כל רעיית עולמי, אך מה עשיתי בכך? יקום האחד ויזעק על רעבים באפריקה. כן אדון? ומה אתה עשית למען רעבים באפריקה? נסעת להאכיל, אמא תרזה צדקן? נסעת לטפל? ומה עם ישראל מה, את הבית שכחת? מה אין מספיק בעיות פה? כל נושא חשוב שנעלה, יהיה חשוב ממנו. וכל מוכשר, מוכשר ממנו וכל יפה- יפה ממנו. היכן התכלית? אבא אומר שתמיד על כל דבר יהיה דבר שהוא יותר, אז רק להיות משהו ולהפסיק עם הפיק ברכיים. ועד שאהיה משהו אני בוחרת להתעסק בישבני: הוא לבן ויפה ועגול ומנוקד בשלוש נקודות חן היוצרות משולש בחלקו העליון. הנה פרט אינטימי המייחד אותו משאר הטוסיקים. והנה גיוונתי כי השתמשתי במילה נרדפת! אולי הסיבה המרחיקה אותי מהבלוג לאחרונה היא התסכול ההולך וגדל שלי מכתיבה. אם יש לי בר</div>Tue, 26 Oct 2010 23:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (דרוֹר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=561749&blogcode=12124391http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=561749&blog=12124391