הנה מסתיים לו הדיסק ואיתו גם מעט השקט שהיה לי. אנשים מרגישים נוחיות יתר ולגיטימציה לא ברורה להכנס לי לורידים, מצד אחד. מצד שני יש גבול לרמה שבה אני יכולה לקבור את עצמי ולהסתיר הכל. רבאק, כל אחד רוצה פינה משלו בסופו של יום!

השאיפה אם כן היא לגעת במספר נקודות אמת בתוך כל הכלום הזה. יצירה (ולצורך העניין כל יצירה באשר היא) ראויה להתייחסות ומצליחה להתקיים אם מתקיימת בה לפחות טיפת אמת. לא ריאליזם כי אם רק טיפה מזוקקת אחת.

הנוכחי עולה על עצבי החשופים. ההומור שלו עלוב, הסקס די משעמם ובכללי הוא לא עושה לי את זה. אז למה להישאר? מודה ומתוודה כי פה נקודת החולשה שלי. בעיקר עכשיו, כשהצבא בראיה כללית לקח כל תכונת אופי שלי והקצין אותה. אני יותר מתבודדת ויותר רוצה חברה ויותר חייבת להיות מוקפת 24/7, יותר חרדתית. אני בחורה שפויה כשאני אזרחית, באמת.

אז נכון לכרגע עדיין עדיף איתו מאשר לבד, אבל גם איתו לא בשיא, ותחושת חוסר סיפוק משווא בהחלט מאפיינת את חיי נכון לתקופה. אין מספיק אמנות ואין מספיק יצירה ואין מספיק בית ואין מספיק חברה ואין מספיק פרטנר ראוי לכל דבר שהוא ופשוט אין מספיק נ ק ו ד ה.

נתקלתי בבלוג של אחד. תמיד קינאתי בצעירה ממני שקיבלה אותו, ותמיד תהיתי למה אני לא מצליחה להשיג שכמותו עבורי. אני יודעת מה דעותיו עלי. בזמנו הן היו לא טובות בעליל, כיום הן לא רלוונטיות. אני יודעת שהקלישאה אומרת שאסור לוותר אך ישנם דברים אבודים מראש.

געגועי לדבר שמעולם לא היה שלי