צו פיוס: גברים על הסכין

(*למי שלא מכיר כפראפרזה על "החומרים שמהם עשויה האהבה" של דויד ברוזה)

נכתב אחרי מעט שינה בדירה לא שלי. הוא ישן ואני התייסרתי כהרגלי.

פסיכולוגים טוענים שאנחנו רוב חיינו משחזרים כמה אירועים בתחומים הכואבים לנו. משחזרים שוב ושוב בתקווה שהפעם הסיום יהיה שונה ולנפשנו הכואבת תבוא מנוחה שתגאל אותנו מהדפוס הכואב.

אני מתהלכת לי בערך מגיל 17 עם איזו אמיתה שטבע אותה חברי דאז- "את מדהימה ואחת הבחורות היותר אינטילגנטיות, מוכשרות וכיו"ב (תוסיפו תארים ומחמאות ככל העולה על רוחכם) אבל: "אי אפשר להתאהב בך".

וכך חולפות להן השנים (יותר מעשר, אם מדקדקים) ואני בקשרים שונים עם בחורים שונים, שומעת את המשפט הזה בגרסאותיו השונות. זה מה שנמצא בבסיס כל קשר חדש שמתחיל אצלי ועד מהרה מתעוות. אני מקווה שאולי הפעם זה ישתנה, אבל גם לאופטימיות שלי יש גבולות ואני יודעת עמוק בנפשי שזה לא ישתנה, אפילו ניסיתי לערוך השוואות סטאטיסטיות : תוך כמה זמן אני אשמע שאני........מוכשרת/מדהימה/יפה וכן הלאה וכמה אשמע את ההמשך.

בדרך כלל זה גם גורם להחלטות שגויות מצידי. לנסות להשאר ולהתפשר על פירורים של חיבה, לוקחת את מעט העצמות שזורקים לי, בכל תנאי, בכל מזג אוויר, בכל שעה. אולי הפעם זה ישתנה? אולי אם הוא (ההוא התורן , זה כבר לא משנה מי)יכיר בי עוד צדדים, זה סוף סוף יקרה? הבחור שאני מעוניינת בו יתעניין בי חזרה? כיצד אני כ"כ אהובה על חבריי הרבים, אבל עם בחורים: נאדה. גורנשיט. כלום, גם אם אהיה הבחורה האחרונה להתאהבות, הם כנראה יוותרו על התענוג ויעדיפו להשאר לבד.

ואז אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת:

כנראה שלא קורצתי מהחומרים החמקמקים שגורמים להתאהבות.

(החילונית)