עינת החווירה, פניה שידרו בהלה. משהו כנראה הימם אותה, אבל מה זה יכול להיות? שאלתי את עצמי... "עינת? הכל בסדר מתוקה שלי, לא קרה כלום- הבן אדם הזה במקרה עמד שם, אין לך מה לדאוג!" ניסיתי להרגיע אותה. "את... את לא מבינה, הוא עמד שם ו..." – "כן, הוא עמד שם עינת אבל זה יכל להיות כל אדם אחר, מה הבהיל אותך? דברי אליי" – "ו... היא עמדה איתו" אמרה עינת, הרכינה את ראשה ושתקה. השתיקה שלה הדאיגה אותי- "מי הייתה איתו? עינת מתוקה שלי, את מדמיינת, הוא עמד שם לגמרי לבדו, לא הייתה איתו עוד אף אחת" – "היא הייתה שם. שרויה מתחת לרגליו... דוממת, מתה".

לפני שהספקתי להבין מה קורה נשמע צלצול הטלפון. לחצתי על מקש הכיבוי וזרקתי את המכשיר על הכיסא שלידי, הסתובבתי והתנעתי את הרכב- "אנחנו זזות מכאן עכשיו. אני אקח אותך למקום בטוח, את מדאיגה אותי". אך עינת לא הגיבה, היא רק שתקה. הצלחתי להבחין דרך הראי בדמעה קטנה שזלגה במורד לחייה ולחשתי "אל תדאגי.. כולנו בחיים, יש גם לילות כאלה... אפורים".

אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לביתי, לא הייתי בטוחה אם אני פועלת נכון- אך החניתי את הרכב ואמרתי לעינת לצאת- "הגענו. בואי תעלי, תשתי משהו, תנוחי קצת". עינת מצידה לא הנידה עפעף, היא נשארה יושבת ומתבוננת מבעד לשמשה, בעוד מעיניה הדמעות זולגות במהירות. תהיתי אם עשיתי משהו שלא כשורה, הצטערתי על הרגע בו ביקשתי ממנה להתלוות אליי.

"מאמי... דברי אליי, מה ראית?" ניסיתי להישמע רגועה ושלווה, אך רק אני ידעתי את הסערה שמתחוללת בתוכי, פחדתי. –"את לא מבינה" סיננה עינת, "היא הייתה שם. אי אפשר היה שלא להבחין בשמלתה הלבנה מוכתמת כתמי הדם. היא שכבה בלי לזוז, לא נשמה". התפללתי שאני מדמיינת ושהיא לא אמרה את זה, ניסיתי לבלוע רוק, לעכל את תיאורה- אך ללא הצלחה. הרגשתי איך המילים נתקעות לי בגרון, הסתכלתי עליה במבט חסר אונים, "כן, רותי, זאת הייתה היא- אני... אני בטוחה" גמגמה עינת וליטפה את ידי. "ליאם...." הצלחתי לבסוף לומר. עינת הביטה בי במבט כואב, "הבת שלי" פלטתי והתיישבתי על המדרכה, "הבת שלי...".