http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368heCopyright 2026 מרי דביר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9362368<div align="right" dir="rtl">עינת החווירה, פניה שידרו בהלה. משהו כנראה הימם אותה, אבל מה זה יכול להיות? שאלתי את עצמי... "עינת? הכל בסדר מתוקה שלי, לא קרה כלום- הבן אדם הזה במקרה עמד שם, אין לך מה לדאוג!" ניסיתי להרגיע אותה. "את... את לא מבינה, הוא עמד שם ו..." – "כן, הוא עמד שם עינת אבל זה יכל להיות כל אדם אחר, מה הבהיל אותך? דברי אליי" – "ו... היא עמדה איתו" אמרה עינת, הרכינה את ראשה ושתקה. השתיקה שלה הדאיגה אותי- "מי הייתה איתו? עינת מתוקה שלי, את מדמיינת, הוא עמד שם לגמרי לבדו, לא הייתה איתו עוד אף אחת" – "היא הייתה שם. שרויה מתחת לרגליו... דוממת, מתה".לפני שהספקתי להבין מה קורה נשמע צלצול הטלפון. לחצתי על מקש הכיבוי וזרקתי את המכשיר על הכיסא שלידי, הסתובבתי והתנעתי את הרכב- "אנחנו זזות מכאן עכשיו. אני אקח אותך למקום בטוח, את מדאיגה אותי". אך עינת לא הגיבה, היא רק שתקה. הצלחתי להבחין דרך הראי בדמעה קטנה שזלגה במורד לחייה ולחשתי "אל תדאגי.. כולנו בחיים, יש גם לילות כאלה... אפורים".אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לביתי, לא הייתי בטוחה אם אני פועלת נכון- אך החניתי את הרכב ואמרתי לעינת לצאת- "הגענו. בואי תעלי, תשתי מ</div>Fri, 13 Jun 2008 10:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי דביר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9362368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=558368&blog=9362368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9325712<div align="right" dir="rtl">"הן כבר במקום. ידעתי שהיא לא תאכזב אותי" – "בוס, מי זאת הבחורה שבאה יחד איתה? היא נראית לי מוכרת..." – "יכול להיות" אמר הבוס, "יכול להיות..." צלצול הטלפון הפסיק את שיחתם והבוס לקח את השפופרת והמתין למשמע קול מצדו השני של הקו.- "המטרה הושגה. עינת הבחינה בו. אנחנו בנסיגה אחורנית, האם שומע?""מצויין" ציין הבוס, וניתק את המכשיר כשעל פניו נמרח חיוך זדוני.- "בוס, מה הוא אמר?" – "זה לא עניינך. אנחנו זזים, תיסע דרך כביש 8". הבוס מצידו מיד שקע במחשבות ותכנונים כשמליבו ירדה אבן משמעותית- העניינים מסתדרים כראוי, כעת רק נותר להתעדכן במצבה של רותי. "אני בטוח שהיא המומה... ברגעים אלה בדיוק היא מתחילה להבין מה קורה סביבה" אמר הבוס כמעט בלחש, "מה? דיברת אליי בוס?" – "לא עופר, תהיה יפה ותמשיך לנהוג". הבוס אף פעם לא אהב שמתערבים לו בעניינים, עופר ידע את זה אך בשבילו גם להסיע את הבוס נחשב תפקיד מכובד. הוא אהב להגניב מבטים מהמראה הקדמית בזמן שהבוס חושב ולנסות לדמיין לעצמו מה עובר לו בראש באותם הרגעים, כמובן ללא הצלחה. הוא לא ידע באופן ברור מי זאת רותי בשביל הבוס, ובטח לא החברה שהצטרפה, שבה הם צפו בשקיקה ב</div>Sat, 07 Jun 2008 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי דביר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9325712http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=558368&blog=9325712http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9322017<div align="right" dir="rtl">מרחוק זיהיתי דמות מתקרבת, זאת הייתה עינת. "סליחה שאיחרתי רות, הילדים עיכבו אותי. השארתי אותם ללילה אצל אמא שלי" – "רק תסגרי אחרייך את הדלת ובואי ניסע כבר, אולי מאוחר מדי" עניתי, הייתי די רגועה למעשה, שקועה במחשבות על הקול המוכר, הכתובת המוזרה והעובדה שבאמת נעניתי לשיחה ואני בדרכי לשדרה. "נו, גברת יקרה.. אז מה יש לך לומר להגנתך?", בלמתי בפתאומיות את הרכב באמצע הכביש. "מה! את מפגרת! איך את מבהילה אותי ככה באמצע הנהיגה?" עינת לא הבינה על מה אני מדברת ונראתה מבוהלת מהעצירה הפתאומית- "על מה את מדברת? שאלתי אותך מה העניינים, תמשיכי לנסוע את עוצרת את כל התנועה רות! אני לא מבינה מה יש לך... באמת" רטנה. "סליחה עינת, אני לא פה בשעה האחרונה, אני לא יודעת מה יש לי" פרקתי והתחלתי לספר לה את כל הסיפור מההתחלה. כעבור כ10 דקות צפצף הGPS, החלטתי לנסוע בדרך קצרה מכל הפעמים האחרות ולא הייתי בקיעה בה. "עוד דקה מגיעים" אמרתי, ופלטתי אנחה. עינת שעוד הייתה שרויה בשוק מהאדם המטריד החלה לחשוש מעט- "אולי תיסעי לאט יותר? לכי תדעי, אולי עוקבים אחרינו" – "אוי, איזה שטויות את מדברת עינת, איך יעקבו אחרינו?</div>Fri, 06 Jun 2008 23:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי דביר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9322017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=558368&blog=9322017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9310778<div align="right" dir="rtl">"תעזבו אותי תעזבו אותי בבקשה! די, לכו מכאן... לכו!" "אלה היו מילותיה האחרונות... אבל אני לא יכולה לשוב ולהיזכר בזה. פשוט קחו מכאן את ההקלטה הזאת ותעזבו אותי לנפשי. אני צריכה לנוח. לנוח.. רק לנוח" אמרתי, שניהם הסתכלו עליי במבט שואל אך לא העיזו להמשיך. צפיתי בהם מחלון חדרי מתניעים את הרכב ונוסעים, בעוד הקלטת מונחת מלפניהם צמוד לשמשה, "זהו" אמרתי לעצמי- עוד סיוט נגמר. הייתי חייבת מקלחת מרעננת, כל דבר שישטוף מפניי את התמונות הנוראיות הללו בא בחשבון. סבוני הגוף והמגבות הם בין הדברים היחידים שעוד לא ארזתי, ידעתי שאצטרך אותם עד הרגע האחרון. השארתי מחוץ לארגזים החומים-אפרפרים גם את אלבום התמונות המשפחתי. אותו, לא התכוונתי ממילא לארוז- אלא להעלות באש יחד עם כל זיכרונותיי שעוד נותרו. ידעתי, אני חייבת להתחיל דף חדש. המים היו חמים, אולי מעט חמים מדי- אך שלא כמו תמיד- לא נגעתי בברזים כדי להפשירם, הרגשתי צורך שכל הערס שהשאירו עליי העיתונאים החטטנים ייעלם- יישרף. אחרי כמה דקות של מקלחת הרגשתי כמעט חדשה, לבשתי זוג לבנים נקיים ויצאתי מהאמבט. צלצול הטלפון שהתעקשתי להתעלם ממנו לאורך כל השעה האח</div>Wed, 04 Jun 2008 23:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי דביר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558368&blogcode=9310778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=558368&blog=9310778