"הן כבר במקום. ידעתי שהיא לא תאכזב אותי" – "בוס, מי זאת הבחורה שבאה יחד איתה? היא נראית לי מוכרת..." – "יכול להיות" אמר הבוס, "יכול להיות..." צלצול הטלפון הפסיק את שיחתם והבוס לקח את השפופרת והמתין למשמע קול מצדו השני של הקו.

-
    "המטרה הושגה. עינת הבחינה בו. אנחנו בנסיגה אחורנית, האם שומע?"
"מצויין" ציין הבוס, וניתק את המכשיר כשעל פניו נמרח חיוך זדוני.
-

    "בוס, מה הוא אמר?" – "זה לא עניינך. אנחנו זזים, תיסע דרך כביש 8". הבוס מצידו מיד שקע במחשבות ותכנונים כשמליבו ירדה אבן משמעותית- העניינים מסתדרים כראוי, כעת רק נותר להתעדכן במצבה של רותי. "אני בטוח שהיא המומה... ברגעים אלה בדיוק היא מתחילה להבין מה קורה סביבה" אמר הבוס כמעט בלחש, "מה? דיברת אליי בוס?" – "לא עופר, תהיה יפה ותמשיך לנהוג".

    הבוס אף פעם לא אהב שמתערבים לו בעניינים, עופר ידע את זה אך בשבילו גם להסיע את הבוס נחשב תפקיד מכובד. הוא אהב להגניב מבטים מהמראה הקדמית בזמן שהבוס חושב ולנסות לדמיין לעצמו מה עובר לו בראש באותם הרגעים, כמובן ללא הצלחה. הוא לא ידע באופן ברור מי זאת רותי בשביל הבוס, ובטח לא החברה שהצטרפה, שבה הם צפו בשקיקה בזמן אמת. עופר ראה כיצד הבוס חייך אחרי שהוא התקשר אל אותה הבחורה המסתורית וקרא לה בשמה, הוא הרגיש בלתי מנוצח כשראה איך היא הפילה את הנייד מרוב פחד והחלה לצרוח- את זה הם לא שמעו, אך זה היה ברור מאליו שהיא נבהלה כהוגן.

    "עופר, סע מהר יותר, יש לי עוד הרבה דברים להספיק עד רדת החשיכה ואני לא מוכן להתעכב כאן בפקקים, תעבור לשוליים" – "אבל..." – "מיד!" – "כן בוס. אנחנו תכף מגיעים" נכנע עופר, ועבר לנהוג בשולי הכביש.