מרחוק זיהיתי דמות מתקרבת, זאת הייתה עינת. "סליחה שאיחרתי רות, הילדים עיכבו אותי. השארתי אותם ללילה אצל אמא שלי" – "רק תסגרי אחרייך את הדלת ובואי ניסע כבר, אולי מאוחר מדי" עניתי, הייתי די רגועה למעשה, שקועה במחשבות על הקול המוכר, הכתובת המוזרה והעובדה שבאמת נעניתי לשיחה ואני בדרכי לשדרה.

    "נו, גברת יקרה.. אז מה יש לך לומר להגנתך?", בלמתי בפתאומיות את הרכב באמצע הכביש. "מה! את מפגרת! איך את מבהילה אותי ככה באמצע הנהיגה?" עינת לא הבינה על מה אני מדברת ונראתה מבוהלת מהעצירה הפתאומית- "על מה את מדברת? שאלתי אותך מה העניינים, תמשיכי לנסוע את עוצרת את כל התנועה רות! אני לא מבינה מה יש לך... באמת" רטנה. "סליחה עינת, אני לא פה בשעה האחרונה, אני לא יודעת מה יש לי" פרקתי והתחלתי לספר לה את כל הסיפור מההתחלה.

    כעבור כ10 דקות צפצף הGPS, החלטתי לנסוע בדרך קצרה מכל הפעמים האחרות ולא הייתי בקיעה בה. "עוד דקה מגיעים" אמרתי, ופלטתי אנחה. עינת שעוד הייתה שרויה בשוק מהאדם המטריד החלה לחשוש מעט- "אולי תיסעי לאט יותר? לכי תדעי, אולי עוקבים אחרינו" – "אוי, איזה שטויות את מדברת עינת, איך יעקבו אחרינו? מאיפה הם בכלל יודעים איזה רכב יש לי". כעבור דקה צלצל הנייד של עינת.

-

    "הלו?" "עינת חמודה, אל תדאגי- אין צורך לנסוע לאט. זה ממילא לא משנה"

-

    עינת הפילה את הטלפון מידיה ופלטה צרחה איומה. מרוב בהלה עצרתי את הרכב במהירות וניסיתי להרגיע אותה, "זה.. זה הוא, זה.. הוא שמע אותי, הוא פה!" גמגמה. "עינת אין כאן אף אחד, רק אני ואת- אין לך מה לדאוג באמת! זה כלום, הוא סתם בן אדם שמתחשק לו להטריד מישהו ואנחנו נעצור את זה תכף ומיד!"- עינת קפאה על מקומה, פניה החווירו ומבטה השתתק לכיוון אחד. הסתובבתי וראיתי במרחק מטרים ספורים מהרכב אדם לבוש שחורים שמבטו היה מופנה אל כיווננו ולא מש מאיתנו. אך עינת... הבחינה במשהו אחר.

אשמח אם תפרסמו את הסיפור לחברים, אנשים מיוחדים או סתם בבלוג.

תודה (: