יש אנשים שנישאים על כנפי הדימיון. יש אנשים שהדימיון מושך אותם באוזן.
זה יום רגיל לגמרי. האחיות שלי שקועות, אחת בטלוויזיה והשנייה במחשב. אבא הלך לאחד הדברים המוזרים שלו. אמא יושבת בסלון עם העיתון והקפה שלה. ברקע מתנגנים שירים חדגוניים למדי של מקהלות בריטיות, בטח אמא שמה. אני זורקת כמה כריות על השטיח בחדר שלי, ומשתרעת עליהן. אני עוצמת עיניים.
עד כאן החלק המשעמם. כפי שאמרתי, לא משהו מיוחד.
לפתע, אני מוצאת את עצמי עומדת במישור חולי. כמה מטרים מאחורי יש מכתש, כמה עשרות מלפני גן ציבורי ריק בתוך מדשאות, ומאחוריו בניינים. אני רואה ילדה, היא מתקרבת אליי. היא נראית מצוירת, כמו מספרי הילדים שיש לנו בבית. היא לובשת שמלה ויש לה שתי צמות קשורות בסרטים אדומים. אני מביטה בה בעיניים הירוקות-חומות שלי. היא מתבוננת בי בעיניה הירוקות, בדיוק כמו שהיו לי כשהייתי בגילה, בערך.
היא ממשיכה להתקרב, הולכת לאט לאט. יש לה זמן. גם לי. אני מתיישבת על הקרקע החומה-הבהירה. עכשיו אנחנו במרחק נגיעה זו מזו, ממשיכות לשמור על קשר עין. גם היא מתיישבת. כל אחת מאיתנו מסתכלת בתוך עיניה של השנייה, וקוראת אותה. תמיד אהבנו לקרוא, בין אם אלה ספרים או נפשות של אנשים. למתבונן מן הצד היה נראה כאילו ערכנו מלחמת מבטים, ואולי זה באמת היה כך. רגע לפני שאני נשברת- היא קמה.
היא מתרחקת ממני קצת, אבל ממשיכה להסתכל עלי. למוסיקה נוסף מעט מתח, שמתעצם בהדרגה. (כן, הייתה מוסיקה- משהו עם מקהלות בריטיות שאמא שלי שמה, זוכרים?) לפתע, ילדה אחרת, גם היא נראית מצוירת, בלונדינית עם שמלה כחולה, באה ונעמדת מאחוריה, קצת באלכסון. אני מרגישה שגם מאחורי עומדת עוד מישהי, כמוני. הן מסתכלות זו על זו בעיניהן הכחולות. עכשיו באה עוד ילדה קטנה, ומצטרפת לילדה הבלונדינית. מאחורי מתקרבת ובאה עוד מישהי. מצטרפות עוד ועוד ילדות קטנות- מאחוריה, ועוד ועוד בנות קצת יותר גדולות, מאחוריי. כל קבוצה יוצרת מעין פירמידה, ואנחנו בראשן. כולנו ממשיכות להתבונן זו בזו בשתיקה.
המוסיקה מתעצמת. פתאום קבוצת הילדות הקטנות מתחילה ללכת בדממה לעבר המכתש (זוכרים? היה שם אחד כזה). אנו מלוות אותן במבטינו, לא יודעות מה הן יעשו. הן נעמדות בשורה על קצהו, כמעט ונופלות. ואז הן קופצות.
אני מביטה בה בחוסר אונים, ורואה מה בנות אחרות עושות: אחת מושיטה יד, אחת לא מסתכלת בכלל, אחת מתפללת ואחת קופצת גם. אני יודעת בלבי שלא אוכל לעשות אף אחד מהדברים האלה כדי להציל אותה. כל הדברים האלה מתרחשים במשך שבריר שנייה. לבסוף אני מתעשתת וזורקת חבל. הילדה תופסת אותו ואני מושכת אותה למעלה. היא מחייכת אליי ומהנהנת קלות, כאילו עברתי מבחן כלשהו. המוסיקה נרגעת שוב, כנראה התחלף השיר. אנחנו נותנות יד זו לזו, והולכות לעבר הגן הציבורי. פה ושם אפשר לראות אימהות עם פעוטות, וקבוצה של ילדים וילדות משחקים בכדור, אבל אנחנו כמעט ולא רואות או שומעות אותם. יש שתי נדנדות פנויות, ואנחנו עולות עליה ומתנדנדות, זו לצד זו. תמיד אהבנו להתנדנד.
שקט. המוסיקה הסתיימה, השיר נגמר.
אני פוקחת עיניים ומוציאה את הדיסק. האחיות שלי עדיין שקועות- אבל כעת האחת במחשב והשנייה בטלוויזיה. אבא צריך לחזור כל רגע. אמא כבר גמרה את הקפה שלה אבל עוד לא את העיתון. כפי שאמרתי, לא משהו מיוחד. אני מחייכת. שלווה טהורה שורה עליי. ביטחון מלא שהכל יהיה בסדר.
וידעתי- חלום, זה לא היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
