זה בעצם הסיפור. אני מקווה שזה לא ארוך מדי.
הוא בדיוק עבר שלב נהדר בהצלחה מרובה. הוא אסף כמות כדורים כפולה מהנדרש, השלב היה מאתגר מספיק אך עם זאת לא ארוך ומייגע. ובכל זאת, כאשר גמר את השלב הוא הרגיש פחות טוב מאשר בדרך כלל. וגם את זה הוא לא ידע להסביר.
הוא ידע שעכשיו מצפה לו שלב קשה וארוך במיוחד; אך ככל שעבר והתקדם, במבוך של קירות אבן, לא היה כלום. לא ידידים, לא מפלצות, לא דברים שצריך לאסוף, לא מכשולים שצריך להסיר. פשוט כלום. לראשונה בחייו, היה לו זמן לחשוב ואולי אפילו להיות משועמם. הוא נתן לחושו הטבעי להנחות אותו בנפתולי המבוך. ברגע של פיזור נפש הוא פנה לכיוון הלא-נכון ונתקל במבוי סתום. כאשר רצה להסתובב ולחזור רעל עקבותיו, הוא גילה שלהקת מפלצות נוטפות ריר ומאיימות מתקרבות אליו. לא היה לא איך להגן על עצמו, והפחד המוכר שוב השתלט עליו.
הוא הלך לאחור בזהירות עד שנתקל בקיר הלבנים. השדים המשיכו להתקרב, עוד ועוד. לפתע, הוא שם לב שאחת הלבנים בקיר רופפת. הוא הוציא אותה וזרק על אחד היצורים המרתיעים, ולהפתעתו הרבה המפלצת מתה. הוא שמח והוציא לבנה סמוכה. גם היא פגעה בשד, שצנח ארצה דומם. בהתלהבות הולכת וגוברת הוא הוציא עוד ועוד לבנים ויידה אותן באלה שרצו ליטול ממנו את חייו. הוא הרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו, את לבו פועם בחזקה, ואז-
השתררה דממה.
הדממה הייתה כה חדה, שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. כל אותם שדים נוראיים שכבו על הקרקע חסרי רוח חיים. הוא נדהם והשתומם על מעשהו, ופחד שמא יבואו עוד. פתאום הוא חש עייף מאוד, צנח ארצה ונרדם.
הדבר הראשון שראה כאשר היה מוכן ומזומן לצאת שוב לדרך, היה החור שנפער בקיר האבן. הוא הציץ מבעד לפתח וראה משהו שלא ראה כמותו מעולם. מחשבות רבות טרדו את ראשו: האם כאן נגמרו כל השלבים? האם זהו שלב חדש? ואולי, וכאשר חלפה בו מחשבה זו הוא הצטמרר לרגע, כאן "המשחק נגמר"?!
אבל המקום כלל לא נראה לא מאיים. והוא גם לא חש תשוקה חזקה כל כך להמשיך במבוך. אז הוא נכנס פנימה.
הוא מצמץ בעיניו למראה האור החזק. כדור גדול, בצבע צהוב-כתום ריחף למעלה. הוא קפץ וקפץ, וניסה כל דרך אפשרית, אולם לא הצליח להשיג את הכדור. פתאום עבדה בו מחשבה חדה: הכדור הוא זה שיוצר את האור!
גם הלמעלה היה מוזר. הוא היה צבוע במין צבע משונה שכזה, מעין כחול- תכלכל, וכבשים בצורות ובגדלים משונים ריחפו שם. גם אליהן הוא לא הצליח להגיע.
הוא המשיך להביט סביבו בתדהמה. היו שם הרבה עצים, המון, יותר מדי. הרי עצים קיימים רק כדי שיוכלו לטפס עליהם ולהשיג דברים, לקטוף מהם או לבנות מהם משהו. אם כך, בשביל מה צריך כל כך הרבה עצים? והם היו רבים כל כך, על חלק מהם היו נקודות צבעוניות שהוא חשב שעליו לקחת אותן, אך גם אליהן הוא לא הצליח להגיע. והקרקע הייתה כל כך מוזרה, חומה וירוקה גם יחד. היו הרבה דברים צבעוניים שלא הבין את פשרם וציפורים וחיות היו בכל מקום. ובכל זאת, במקום הזה היה איזשהו קסם, משהו מיוחד שמשך אותו להביט ולגלות עוד ועוד, עד בלי די.
הוא שוטט כה וכה, מסתכל, מתפעל. לאט לאט הוא הבחין שהאור החזק נחלש והכדור הזהוב שוקע לאיטו. הלמעלה הפכו להיות צבועים בכל מיני צבעים יפים, וכך גם הכבשים המשונות. לבסוף, כשכמעט והיה חושך, הוא מצא מערה. הוא ידע מה זו מערה, כיוון שלכמה מהידידים הייתה כזאת. הוא נכנס פנימה והדליק מדורה כדי להתחמם. הוא הביט בשרידיו האחרונים של הכדור הכתום-צהוב, שעכשיו כבר היה אדום, וכאשר נעלם לגמרי וכבר שררה חשכה, חש צביטת עצב בליבו כאילו איבד ידיד קרוב. הוא היה בטוח כי הכדור המאיר לא יופיע שוב. ובאותו עצב הוא גם נרדם לחום הגחלים הלוחשות.
הוא התעורר לקול ציוץ הציפורים. המקום המה: חיות היו בכל פינה, הרוח רשרשה בענפי העצים. הוא יצא מהמערה. להפתעתו הרבה גילה שהכדור הזוהר שוב מתחיל לעלות, ולבו גאה בשמחה פתאומית. לאחר שאכל ושתה די צרכו, יצא החוצה במרץ מחודש. ואז-
הוא ראה מים. כל כך הרבה מים. רבים יותר מן העצים, כל כך גדולים עד שנגעו בלמעלה, ששוב היו בצבע כחול בהיר. המים, לעומת זאת, היו כחולים כהים ועמוקים. בשביל מה צריך כל כך הרבה מים? תהה. הרי מים היו כדי לשתות, או כדי לעבור אותם, או לשוט בהם או... לפחות להשיג מהם משהו! אולם המים האלה היו מלוחים, והם היו כל כך גדולים שהוא לא חשב שיש להם סוף. הוא נכנס פנימה והושיט את ידו. יצא משם צדף, אבל הוא לא חש שום דבר כשנגע בו. והרי צדפים אמורים להביא שמחה וגאווה, צריך לאסוף אותם?
הוא התבונן במים הקרובים אליו. לפתע הוא הבחין בדמות על המים. הוא זז, והיא נעלמה. הוא נדם, והיא הופיעה שוב. בהארה של רגע הוא הבין: זוהי דמותו שבמים! פתאום הוא ראה עוד דמות ליד דמותו שבמים. הוא ידע שיש שם עוד מישהו, ליתר דיוק מישהי.
זה שלב חדש או שזה הסוף? היא שאלה.
לא זה ולא זה, הוא ענה.
אתה ידיד או שד? היא שאלה.
לא זה ולא זה, הוא ענה.
אתה נשאר פה או חוזר? היא שאלה.
הוא היסס. היו פה כל כך הרבה דברים בלתי מובנים. ואז גמלה בו ההחלטה.
אני נשאר, הוא ענה.
ושתי הדמויות הרימו את ראשן וחייכו זו לזו,
וסוף סוף הוא היה מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
