בדרך כלל אני לא נוהג לכתוב פוסטים "אישיים", לפחות לא במובן הצר והמקובל של לספר לקוראים על הרגשות שלי בלי מחיצות, כאילו הם יושבים לי בסלון, אבל הבטחתי טקסט חדש לא מזמן והבלוג הזה בכל זאת חשוב לי – או היה חשוב לי – אז כנראה שמגיע לכם הסבר. העניין הוא – ואין דרך לנסות להסביר את זה בלי לצאת קצת פארש או לקלקל במידה מסוימת את המיתוס שניסיתי לבנות כאן – שלפני שבועיים קרה משהו שלא כל כך מאפשר לי להמשיך כרגע עם הבלוג. זה לא שאני עסוק מדי וגם לא שמיציתי; פשוט, כל הבדיחות המורבידיות האלה הפכו למשהו נורא מוחשי, ועד כמה שחבל לי להודות, מנקודת המבט שלי כרגע הן יותר עצובות ממצחיקות. תראו: הגעתי למסקנה די ברורה שאני לא רוצה למות. צחוק בצד, ולצערי זה באמת הזמן שמוכרחים לשים אותו בצד, אני לא רוצה שהבלוג הזה יהיה המצבה שלי, ולמרות שבדרך כלל אני לא מאמין בדיבורים הרוחניים האלה, באיזשהו מקום אני מרגיש שהבאתי על עצמי את כל מה שעובר עלי עכשיו עם משאלת המוות שביטאתי במקום הזה. אלה מכם שמכירים אותי באופן אישי מן הסתם מבינים יותר טוב על מה אני מדבר, ואלה שלא, ובכן, אני מקווה שתסלחו לי. דווקא כשאני מגיע לפינות האלה קשה לי לדבר בבהירות. כל מה שאני יכול לומר זה שאם אני רוצה לתעל כרגע את האנרגיות שלי למקומות החיוביים ולנצח את הדבר נטול ההומור הזה שנחת עלי, הכי נכון לי כרגע לקלף את שכבות הציניות שניגרו ממני כמת בארץ ולהסתכל כמה שיותר עם המשקפיים הוורודים. כי למרות הכל (וזאת מסקנה שמפתיעה גם אותי) אני חושב שיש טעם לחיים האלה, ואני אלחם על כל טיפה מהם ואחיה אותם בכל הכוח. אז תודה לכולכם, ואני מקווה ומאמין בכל ליבי שעוד נתראה.
עֹפר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
