http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816זה היה כל כך פתאומי! heCopyright 2026 מת בארץ . All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816 http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=11603949<div align="right" dir="rtl"> 1.פתאום תקף אותי כאב חזק וחד שאין לנשום תחתיו. הרמתי את הראש. חשוך אבל ראיתי פרצופים. חבר אחד דיבר. ראיתי בדל סיגריה מרטט בין זוויות פיו. תמיד היה קיצוני זה – אמר שאי אפשר יותר עם כל המצלמות, שצריך לחתוך, שצריך לשים סוף. אמר שזה מזהם אותנו, את הנשמה שלנו, הקול המוסרי הפרטי. הוא אסף את הבדל מפיו וכיבה במאפרה שצורתה, איך קוראים לזה – משושה. אמרתי לו משהו גם. אמר לי שהן מזהמות את התרבות, את המרחב האומנותי, את מקומות הבילוי. הרגשתי מין נמלולים בידיים וחיככתי אותן על הסוודר. אני עצמי קיצוני פחות. מבין את ההגיון – באמת שלא כדאי להתערבב עם מצלמות – אבל נוטה תמיד לרחמים. אתה יודע, הוא אמר, יש רק דבר אחד שאפשר לעשות. הפרדה? אמרתי. איפה, אמר. כבר שנים שמנסים להפריד. העיניים שלי התרגלו אל החושך. צריך לשרוף אותן, אמר. וזה מתחיל כאן. מפינת החדר קלטתי מצלמה מכוונת עלי עדשה רחבה. חייכתי בחזרה. היא היתה מאוד מצודדת, יפה. ידעתי שמתחילה עכשיו תקופה מסוכנת בחיים.2.<span class="Apple-style-span"</div>Sun, 21 Feb 2010 16:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=11603949http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=11603949http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=10906148<div align="right" dir="rtl"> איך שאני רואה את זה היא היתה עירומה ואני הייתי עירום, והיינו גם חבוקים, נדמה לי, למרות שלא תמיד היינו חבוקים וישנה אמנם האפשרות שאני מערבב בין זמן כזה וזמן אחר, בכל אופן, עולה בדעתי שהיינו חבוקים, ואז סיפרתי לה איך שאני רואה את זה. אמרתי לה שכל דבר נורא שקורה אני מדמיין בתור מוקש, כמו גוש צואה שדרכת עליו ונותר כתם על האדמה מאחוריך, ואתה יכול להביט לאחור, במורד השביל של חייך, ולהצביע ולהשגיח ולראות את הטראומות שלך כמו כתמי צואה על הדרך או בורות קטנים שכרה המוקש באדמה כשהשתחרר בו חומר הנפץ; אבל הדרך הזאת היא לא דרך, היא אתה, היא הנשמה שלך שהלכה והזדהמה והתפחמה ככל שצעדת דרכה במורד שביל חייך. היא חייכה ואמרה שיש לה אותו הדימוי בראש, אותו הדימוי ממש, רק בלי הדרך. היא רואה נקודה בחלל, כך אמרה, תחת זאת היא רואה נקודה בחלל שהיא הכל ורק הנקודה הולכת ומזדהמת ומתמלאת כתמים חומים מפויחים, והיא חייכה כשאמרה, והוסיפה שזה יוצא דופן ומשמעותי, ושהבדלי הגרסאות בינינו הם עדות מכרעת להבדלים שבין המוח הגברי, התופס את כל הדברים כולם בצורה ליניארית, כהמשכיים – נדמה לי שבנוסח הזה ממש השתמשה – ובין המוח</div>Sat, 30 May 2009 06:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=10906148http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=10906148http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=7520533<div align="right" dir="rtl">הבחור מהצד השני של הקו כשהייתי בצבא – כלומר, עכשיו – זה היה קורה די הרבה. למשל, כל אימת שהיה נקרה בדרכי איזה מ.צ., וחוסר הדיגום שלי ניכר בפרטים הקטנים; או כשהייתי בא בשערי המדור ונתקל בפרצופים לא מוכרים ולא אהובים; לפעמים אפילו כשניסיתי להתחמק מדין וחשבון למפקד. ואז, אז הייתי שולף את הסלולרי. אני לא מי יודע כמה משתגע על הזאטוטים הרדיואקטיביים האלה, התפעול שלהם קשה על המוח המיטגן שלי והם משמשים שופר קולני לחברות הסלולריות האימתניות – המלעיטות אותי חדשות לבקרים בפרסומות לסינגלים חדשים של עידן יניב – אבל חייבים לתת להם קרדיט על הקטע עם ההתחמקויות. זה משהו. פלאפון הוא כל מה שאתה צריך כדי להימנע משיחה עם כל מי שאתה צריך. אתה פותח אותו, מעביר לשקט, ומתחיל לדבר עם החבר הדמיוני שלך. כה פשוט ונוח – ממש שווה את הסרטן. והרי כל מה שצריך הוא למלמל קצת "כן, כן" ועוד כמה "מה קורה", אולי לקשט באיזה פרצוף נזעף או שניים, והאיש האמיתי שמולך מסיק מיד שהאיש הדמיוני מעבר לקו חשוב הרבה יותר ממנו. כן, בדרך כלל זה כל מה שזה. "כן, כן" ו"מה קורה". אבל לפעמים, רק לפעמים, רוצה הגורל והאיש הבדיוני מעברו השני של</div>Tue, 25 Sep 2007 22:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=7520533http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=7520533http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=4182385<div align="right" dir="rtl">או: כשמת בארץ נכנע לשיטת האנטי-מחיקון. ____________________________________________ פועמה קר ליבי אינו דומה לקר ליבך ובכל זאת דבק בי משהו ממך קר לי בי בבר לילי באין תומך על הכר לי ביַקר לי מהָפֶּך: <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: righ</div>Fri, 16 Jun 2006 15:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=4182385http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=4182385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=2413843<div align="right" dir="rtl">בדרך כלל אני לא נוהג לכתוב פוסטים "אישיים", לפחות לא במובן הצר והמקובל של לספר לקוראים על הרגשות שלי בלי מחיצות, כאילו הם יושבים לי בסלון, אבל הבטחתי טקסט חדש לא מזמן והבלוג הזה בכל זאת חשוב לי – או היה חשוב לי – אז כנראה שמגיע לכם הסבר. העניין הוא – ואין דרך לנסות להסביר את זה בלי לצאת קצת פארש או לקלקל במידה מסוימת את המיתוס שניסיתי לבנות כאן – שלפני שבועיים קרה משהו שלא כל כך מאפשר לי להמשיך כרגע עם הבלוג. זה לא שאני עסוק מדי וגם לא שמיציתי; פשוט, כל הבדיחות המורבידיות האלה הפכו למשהו נורא מוחשי, ועד כמה שחבל לי להודות, מנקודת המבט שלי כרגע הן יותר עצובות ממצחיקות. תראו: הגעתי למסקנה די ברורה שאני לא רוצה למות. צחוק בצד, ולצערי זה באמת הזמן שמוכרחים לשים אותו בצד, אני לא רוצה שהבלוג הזה יהיה המצבה שלי, ולמרות שבדרך כלל אני לא מאמין בדיבורים הרוחניים האלה, באיזשהו מקום אני מרגיש שהבאתי על עצמי את כל מה שעובר עלי עכשיו עם משאלת המוות שביטאתי במקום הזה. אלה מכם שמכירים אותי באופן אישי מן הסתם מבינים יותר טוב על מה אני מדבר, ואלה שלא, ובכן, אני מקווה שתסלחו לי. דווקא כשאני מגיע לפינות ה</div>Fri, 02 Sep 2005 19:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=2413843http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=2413843http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=2259307<div align="right" dir="rtl">עוד פוסט גאוני בבלוג הגאוני של מת בארץ.</div>Wed, 10 Aug 2005 03:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=2259307http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=2259307http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1999172<div align="right" dir="rtl">אני בוהה בעיניים כלות בשפכי הבנזין, שאריות הפליטה, הפוסטים הארורים, נדבכים חלשים שהתעקשתי לא למחוק מעל פני המצבה הזאת ומטנפים את השלמות הקונספטואלית.זה מזכיר לי משום מהשמוות פיזיולוגי בטרם עת עשוי להקפיץ בנקל את המניות הרוחניות של "הספדים", היומון השלישי בגודלו במדינה. ברקס אחדמשוחרר אוכמה שבועות שלמין לא בטוח,והדרך העקלקלה אל יצירת המופת מתחלפת בדוך בזק. עד אז, לגיליון זה מצורף סודוקו וסטיקר המחאה "יאללה גם כן".</div>Sun, 26 Jun 2005 19:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1999172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=1999172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1889463<div align="right" dir="rtl">מספרים על הקיסר הגדול שהיה יושב בחדרו, ליד החלון המקושט בראש הארמון, ומשלח מבטים מצועפים, קרים, לעבר נתיניו. את חלקם הפחיד ומחלקם פחד, אבל איש – גם הקיסר עצמו – לא ידע לעולם לומר בדיוק מתי הפחיד ומתי פחד. מזמן שכח אל נכון, בשלכת הזו של חייו, מדוע ואיך היה לקיסר (סיפורי הגבורה שהערים על משרתיו בצוותא עם המטלות היומיות איבדו זה מכבר אסמכתא והיו לאגדות מעורפלות, נטולות הקשר, בלי רציף זכרון לעגון בו). עם השנים, הכפור והעושר המופלג, החל הקיסר מפתח שתי שכבות שונות של תודעה, שנחו זו תחת זו בצפיפות איומה וניהלו ביניהן דיאלוג מהוסס מדי: בראשונה היה האדם הנפלא ביותר שפגש מעודו, שליט קר ומחושב, אך לא נעדר חמלה, שטיפס את דרכו אל צמרת כדרכה של נמלה, אך ידע לספר על שבעת הימים ואתגרים שנצלחו ולו על חוד; ובשניה היה אדם חסר תועלת, אשר נבעט למעלה בכוחו של מין תותח תועה אולי, ומחפש בלהט הנשימה האחרונה עוד כוח לשמר אותה פנטסיה עלובה שנתרקמה סביבו כקסם. "כל זה אינו שלי", היה לוחש ברגעים של רעד לעבר הקירות הנסדקים, חבריו היחידים, ואז שינה בין רגע את רוחו ודעתו. זה היה בדיוק אז, אותו יום, כאשר הגיע אליו המכת</div>Mon, 06 Jun 2005 18:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1889463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=1889463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1875345<div align="right" dir="rtl">1. אדם יושב ברכבת ומולו הנערה היפה ביותר שראה מימיו. הוא מתבונן בה והיא מתבוננת בו בחזרה. הוא סוקר את הגזרה הדקה ואת החזה הקטן, היא מעט גבוהה ממנו וזה מעורר בו דאגה מסוימת. מזמן נודע לו כבר הכל אודות בן-זוגה, איזה גניחט אחד שבטח לא מתקרב לקרסוליו, לא מהבחינות האלה, לפחות, אני משוכנע. אם רק תתנו לו הזדמנות ודאי יעיף לעזאזל את המה שמו. הוא נועץ מבט ישיר עמוק בעיניה ומרחיב את אישוניו בהבעת פיתוי נמרית, זאת אומרת, בוהה בחלון בעיניים מזוגגות ושואל איך קיבלה את המלגה. היא מסביר לו בפרטי פרטים וצוללת אל תוך מחשכי עיניו. הוא אומר לה שהיא מאוד יפה בעיניו, סליחה, תיקון, הוא שואל אותה על הבגרות שלה במוזיקה. היא מספרת איך קיבלה 10 יחידות במתנה ממש ואומרת תודה. הוא שואל אם היא רוצה להיות חברה שלו, כלומר, לא, שואל לשם מה לה בעצם תעודת בגרות מלאה. היא מסבירה שאביה פרופסור לביוכימיה בטכניון ומסכימה להצעתו. הוא מתקרב אליה בהתרגשות ומנשק אותה, סתם, האמת היא שהוא מספר על הוריו המורים ומתבדח איזו בדיחה על שאיפות אומנותיות במשפחה. היא צוחקת ומנשקת בחזרה. 2. ישבנו אני, ציון, אריק ונעמה בבית של אריק,</div>Sat, 04 Jun 2005 00:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1875345http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=1875345http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1769017<div align="right" dir="rtl">לסיכום ימי התום כבר על היום הראשון שלי בבט"ר דותן קיבלתי את הדף הנכסף ההוא עם הפטורים המשונים, שאיש לא הסביר לי מעולם במה זכיתי לכבודם, ואני, מצידי, לא טרחתי לשאול. יש דברים שהשתיקה עושה להם פלאים, ובכל פעם שנזדמן לי רק שלפתי את הפתק המהוה מכיסי והצגתי אותו בבטחון ופנים חתומות לאחד המפקדים. הם לא אהבו את זה, אגב. זה לא כל כך עניין של כעס, כמו איזו הבעת אכזבה שהתפשטה להם על הפנים כשבחרתי להפסיד למגבלותי האנושיות ולהשתמש בפטורים שהרופא – כמו דוד שמחלק ממתקים נגד רצון ההורים – חילק לי. הם היו מחמיצים כמו מלפפון ובעיניים שלהם היה אפשר לראות את תחושת הכישלון האישי, כאילו ממש עכשיו נולד להם ילד מפגר ופיסח. גם עלי זה השפיע, תחושת הכשלון הזאת. בחדר האוכל הגדול, כשהצגתי את הפטור משטיפה ועבודה עם מים המפקד קרא לי הצידה וגרם לקרעכצן כזה בלב שלי, כמו שלא זכרתי שקיים. "מה זה?", הוא שאל במבטא הרוסי התמים שלו, מנסה לשוות לעצמו קול סמכותי, מצביע בידיו הרכות על ההדפס הקטן. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0in 0in 0pt; DIRECTION: rtl; u</div>Fri, 13 May 2005 17:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (מת בארץ )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=55816&blogcode=1769017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=55816&blog=1769017