אני מתארת לעצמי ששמתם לב שהיום ה-1 בספטמבר. התאריך הזה אומר המון דברים:

- יומולדת לאחים קאוליץ.

- עוד שבוע בדיוק יומולדת לי.

- עוד שבוע יומולדת לגוסטאב.

- חודש חדש, עיצוב חדש לבלוג.

- תחילת שנת הלימודים.

- אבא טס השבוע לסין.

- צריך להספיק לגמור את הספר ולהחזיר אותו לספריה.

אז נתחיל מהשני:

עוד שבוע יש לי יומולדת!!

האמת שלא הקדשתי מחשבה כלל ליום ההולדת ה-14 שלי.

המספר הזה נראה כל כך חסר משמעות בעיניי...

חוץ מזה שכבר נדפקתי... נולדתי בספטמבר, מה שאומר שיש לי יומולדת אחרי כולם. לכל השכבה שלי כמעט הייתה יומולדת 14 בשנה שעברה, ורק לי יש השנה. בגלל זה אני לא מתרגשת להיות בת 14, כי כל מי שמסביבי בן 14!

ועוד משהו, זה שנולדתי בדיוק שבוע אחרי תחילת הלימודים. אז מי זוכר?! והשנה עברתי כתה, ואני בקושי מכירה את הילדים בכתה החדשה, אז בכלל לא עומדים לזכור את יום ההולדת שלי.... חוץ מנטלי ונטלי, ועוד כמה ילדים שאני אשב להם על הוריד בשבוע הקרוב כדי שיזכרו את היומולדת שלי....

אם כבר הזכרנו חודש חדש ועיצוב חדש, יש לי מה להגיד בנושא:

בכל חודש אני מעצבת את הבלוג מחדש.

בגלל שהחודש הזה אני קצת מבולבלת ולא רגועה, בגלל מעבר הכתה וכל זה, העיצוב החדש יתעכב, אבל רק טיפה...

חוץ מזה שהעיצוב בקודם ממש יפה... אני הכנתי את הרקע בעצמי! ואת הכל הכנתי בעצמי! אתם חייבים להודות שיש כישרון בלום איפשהו בתוכי... [את המילה "בלום" השאלתי מאח שלי שחזר היום הביתה אחרי יום לימודים ראשון בכתה ד' וסיפר שלמד את המילה הזו... ]

תחילת שנת הלימודים....:

בהברה אחת: איכס.

בשתי הברות: פויה.

בשלוש מילים: למה איך כמה.

במשפטים שלמים: נימאס לי, כי אני שונאת את בית הספר. בלי סיבה מיוחדת, אני פשוט שונאת.

הכתה החדשה דווקא יחסית סבבה, ואין לי עם זה יותר מדי בעיות, אבל אחרי שראיתי את המערכת, גיליתי שכל יום אני מתחילה ללמוד בשעה 7:45 ומסיימת בשעה 15:20. למה?!?!

בסדר, התגברתי על הקטע הזה. ומה הקטע עם התלמידים?!

כאילו, סבבה, תתעסקו בעצמכם, באמת שלא איכפת לי, ואפילו אני לא באה בטענות. זה ממש סבבה והרי גם אני מתעסקת בעצמי. אבל היום פשוט הרגשתי כמו הפסקה אחת  גדולה. מאוד.

מיקום הכתה לא השתנה, ובשנה שעברה את כל ההפסקות ביליתי שם בכתה ההיא, כי שם יש לי יותר חברים מאשר בכל הכתות יחד, אז... הרגשתי רק חצי שייכת, ורק חצי תלמידה. זה הייה כל כך מוזר, ואני ממש מקווה שההרגשה הזו תעלם בקרוב...

אבא טס לסין:

אבא רוקד כבר כמה שנים בלהקת ריקודים.

עכשיו הם טסים לסין לשלושה שבועות להופיע בפסטיבל שם...

כן, לנו בבית יהייה קשה בלעדיו, אבל לפחות הוא יכול להביא אייפונים במחיר בכזה גודל:

ספר:

אני שקועה עכשיו בספר.

המליצו לי עליו כמה פעמים.

אני פשוט מחוברת אליו בקשר פיזי...!

באמצע הלילה התעוררתי ומצאתי את עצמי ישנה עם הספר... אחר כך בבוקר קמת עם סימן על הלכי בצורת הכריכה...

הרע הוא שהשאלתי את הספר מהספרייה... מה שאומר שניאלץ להיפרד בקרוב... יש לי להיפרד ממנו עד ה-17 לחודש... בהצלחה לי!

האמת שספר הזה לא הספר הכי יפה בעולם, והוא לא הכי מותח או הכי מבהיל או הכי טוב, אבל משהו בו, ואני לא בטוחה מה, פשוט מושך אותי. מושך אותי לקרוא עוד ועוד, ולהשלים מידע חסר במוח.

אני לא יודעת להסביר את זה במדוייק, אבל זה פשוט מדהים!

אני חושבת שהסיבה שאני כל כך נמשכת לספר הפנטזיה המדהים הזה היא שפשוט הספר מגשים את כל החלומות שלי, את כל מה שרציתי לעשות ורציתי להיות עד היום, וגיבור הספר פשוט מבצע הכל, לאט לאט.

ספר פנטזיה מאת כריסטופר פאוליני, שנקרא     "אֶרָאגוֹן"

אל תתיחסו לסרט, כי זו לא אותה רמה...

מומלץ בחום!!

♥♥♥