הכל כל כך קשה פתאום.

לראות את התמונות שלו, להיזכר בכל רגע ורגע איתו.

זה אבא! אסור לו ללכת. הוא צריך להיות איתי עד שאני אגדל ויהיו לי ילדים, ולו נכדים.

הוא צריך לצעוד לידי לכיוון החופה ולנופף לשלום לכל מאות האורחים מסביב!

הוא צריך לבשל לנו ארוחות מדהימות, לצאת לקניות בשוק ב6 בבוקר כשהכל עוד סופר-טרי, להעיר אותי בבוקר ולהישאר רגוע גם אם אני לא קמה.

הוא אבא. הוא אבא שלי. הוא דמות כ"כ חשובה בחיים שלי שהייתה ועכשיו כבר איננה. וכ"כ קשה לעכל.... כ"כ.

ועכשיו הכל ממשיך להיות רק הצגה.

אני בתפקיד הבת החזקה, הדומיננטית, עם הרגליים על הקרקע והראש מחושב ועובד 24/7.

הכל, רק כדי לנסות להרגיע את הדיכאון הקשה של אמא, לגרום לה לשוב לחייך, לצאת לחיים, לחזור לעבוד, להמשיך הלאה.

כשבעצם אין רגישה ושברירית ממני בעולם.

כשבעצם אני רק רוצה לשבת, לבהות באבא שלי היקר ולבכות, רק לבכות.

רק לבכות. כי הוא לא יחזור.. אבא.

אבא, היית הנסיך שלי, הגאווה שלי, המודל שלי לכל דבר טוב שקיים.

היית הסיבה שבגללה אני קמה בבוקר והסיבה שבגללה אני הולכת לישון - בתקווה לראות אותך מחר.

היית הכל! ותמיד תהיה.

אני רק רוצה שתדע שהשארת אחרייך שובל של אנשים שמעריכים אותך כמו שבחיים לא חשבת, שאוהבים אותך וזוכרים תמיד.

אני רק רוצה שתדע שבשבעת הימים האחרונים הגיעו הביתה לאשדוד יותר מ500 איש כדי לכבד את זכרך, הרבה פעמים לא היה מקום בבית מרוב הכמות הגדולה ואנשים חיכו בחוץ, התחלפו, הלכו, חזרו... הכל בשבילך יקירי. יקירנו.

אני רק רוצה שתדע שאתמול בסעודה הגיעו מעל 200 איש. התפילה הייתה קורעת שמיים והבכי היה צורם כל לב.

אני רק רוצה שתדע שהבנים היחידים שלך, אלה שהיו איתך לאורך כל הדרך ולא עזבו אותך ולו ליום אחד- קוראים לך קדיש יום, יום. מכבדים את זכרך ובחיים לא שוכחים.

אני רק רוצה שתדע שהיום אני ומאיה הלכנו למועצה הדתית באשדוד וקנינו את חלקת הקבר שלידך לאמא. אותה האמא שאתה לא יוצא לה מהלב ומהראש, אותה האמא שבוכה יום ולילה על האובדן שלך, אותה האמא שהייתה מוכנה לתת את חייה בשבילך ובשביל הבריאות שלך.

אני רק רוצה שתדע שתוך 3 שעות משעת הפטירה הנוראית שלך ועד ללוויה - התאספו מאות אנשים, גם אם זה קרה ביום שישי, צדיק שלנו, וגם אם היה קשה להגיע עד אשדוד מכל רחבי הארץ. כולם הגיעו. כולם לקחו חלק. לכולם היה קשה.

אני רק רוצה שתדע שאני לא שוכחת. שאף אחד לא שוכח.

אני רוצה שתדע שקשה לי, אבא! שאני מלאה עד אין-סוף בדמעות ורק רוצה לראות אותך שוב. רק להריח אותך שוב.

אני פשוט צריכה אותך איתי.

ואבא...

יש רגעים מסויימים שלא שוכחים בחיים.

רגעים שנחרטים עמוק בלב או בתודעה ולא עוזבים אותך עד יומך האחרון.

שם, ביום ו', כ"ב באלול תשס"ט, 11/9/09, כשהגעתי בריצה אל החדר שלך בבית החולים,

כשחלפתי על פני כל האנשים שכבר הספיקו להגיע לפניי - וכשראיתי אותך, אבא, כבר ללא רוח חיים...

שם, כשכמעט איבדתי את הנשימה ורק רציתי שתסתכל עליי ותחייך כמו תמיד...

שם, כשאמא נכנסה ופלטה זעקה נוראית. נוראית.

שם, נצרתי בליבי רגע כזה.

רגע קשה. רגע בלתי ניתן לתיאור. רגע מסויים אחד... שלא שוכחים בחיים.

רגע שנחרט עמוק בלב ובתודעה - ולא יעזוב אותי - עד יומי האחרון.

ת.נ.צ.ב.ה