סיפור על ט"ה

היי  אנשים, טוב שמעו אין 30 תגובות וזה חד פעמי.

בגלל שיש כבר פרק 5 אפילו, אני מעלה.

אבל זה לא יקרה יותר ,

אנחנון לא נעלה פרקים כשיש מתחת ל30 תגובות.

תהנו מהפרק (:

ביל עלה לחדרו, גיאורג שעמד בפתח חדר השרות הביט בו.

"מה יש לך?" זרק במבט מוזר, "שום דבר" ביל לא הסתכל לעברו, וסגר אחריו את הדלת.

הוא ישב על המיטה מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, 'מה יהיה איתי'? חשב.

כל פעם, שהיה נתון במצב שכזה, הוא היה פותח את המגירה שליד מיטתו,

מוציא משם דפדפת, עט כחול ותמונה קטנה, שלו ושל כריס, היחידה ששמר.

הוא התבונן בתמונה, הם נראו מחובקים שם, ביום הולדתה החמש עשרה.

כשהעט בידיו הימינית, והדפים על בירכיו המקופלות הוא כתב את השיר הכי יפה

שכתב עד אותו היום, כך לפחות היה נראה המצב בראשו.

הוא התחיל לכתוב, כאילו הוא מכיר כל מילה ומילה במצב ויודע בדיוק איך להעביר

את מחשבותיו למילים. הוא כתב לאט לאט, מתאר הכל בשיר מופלא.

לבסוף, השיר היה מוכן לגמרי, ביל קרא אותו שוב, והבין.. עד כמה הוא צריך אותה לידיו,

דווקא עכשיו, הוא מחק את המילה האחרונה בשיר, ותיקן אותה, למה שהוא הכי רצה שיקרה באותו הרגע.

"אמילי!" קרא טום כשראה אותה עומדת ליד העמוד ומחזיקה בעיתון הבוקר.

טום הסתכל לעבר העיתון, והנהנן בראשו.

"מי המציא את השטות הזו שאני ואתה מתחתנים?" היא שאלה אותו בקול תם.

היא בהתה בהדמיה שלה ככלה, ואת טום בלבוש מצחיק של חליפה ומקטורן.

"אני באמת שלא יודע, אבל מה שכן זה לא אמור לעניין אותך, ולא אותי" אמר.

"אותי זה מעניין, כאמא שלי מתקשרת עלי בסערה וצועקת עלי שאני קטנה מידי",

טום גיחח מעט, "ואם זה היה אמיתי? ועם כן היינו מתחתנים ? אמילי נו באמת,

אנחנו רק בני שמונה עשרה, יש לנו את כל החיים לפנינו, למה שנהרוס את זה בשבועה מסריחה שתכריח אותנו להיות יחד כל אחרים אלה להתגרש בסכסוך כואב?"

 "זה מה שאתה חושה על נישואים?" היא הסתכלה עליו במבט מופתע,

טום שנלחץ כי ידע שברגע שיגיד שאכן זאת היא דעתו יגמר כל הקשר בינו לבינה,

הוא חיפש דרך לצאת מזה, ולבסוף החליט לשקר, הוא צחק מעט והוסיף "לא מה פתאום בייבי בסך הכל צחקתי" חיוכו המקסים נפרש על פניו, היא נשקה לו.

"אני צריכה ללכת למספרה, עוד שעה וחצי אראה אותך בבית בסדר?" , "מעולה" ענה.

טום התקדם לעבר ביתו, הוא חייך מאוזן לאוזן כשהבין כי הצליח לכבוש אותה גם היום.

כבר ימים רבים שכריס לא יוצאת מהבית, לבושת חולצה גזורה ובוקסר קצר של סופרמן היא הסתובבה בבית, מחפשת תעסוקה.

לבסוף תמיד היתה מתנחמת בבישול מאכל יצירתי שהייתה שולפת מספרי הבישול של אימה, אך היום לא היה לה שום דבר בשום ארון, במקרר הונח בקבוק חלב שכמעט ונגמר,

כמה ביציים וחצי עגבנייה. 'אוף צריך ללכת לעשות קניות, ואז אני אכין עוגה, עוגת שוקולד.'

כריס לבשה קפוצון דק ומכנסים שכבר קטנות עליה שנה אך היא שמרה אותן בכל זאת,

היא לקח את תיק היד שלה ונעלה את הדלת מאחריה.

ההליכה הקצרה של שתי הדקות מביתה לסופר עיצבונה אותה, "למה היא לא יכלה להשאיר לי את האוטו?!" אמרה לעצמה בשקט.

היא הגיעה לסופר קונה את כל מה שהיה חסר לה, ירוקות ופירות, מוצרי חלב, פסטות ביצים, מוצרים לעוגה וכמה חטיפים שממש התחשקו לה.

היא שילמה על הכל והתקדמה לבער ביתה.

כשהגיעה, הכניסה כל דבר למקומו והתיישבה בלי כוחות על הספה.

לרגע שנזכרה בטום וחייכה, "כמה טוב כבר לא לאוהב אותך" אמרה לעצמה, נשכבת על הספה ונרדמת.

טום נכנס לחדרו של ביל, "היי" אמר ביל.

"מה יש לך?" שאל, יושב על מיטתו של ביל.

"לי? שום דבר.." אמר, "כתבתי שיר חדש" הוא חייך אליו ונתן לו את הדף.

טום החל לקרוא-

"..הימים עוברים, בלי להיות שם. הכל היה כל-כך טוב, הכל, אני ואת. לכי, לכי.

לא עשינו משהו שגוי, חשבנו שככה נוכל להמשיך כל הזמן. את כל השאר אנחנו נראה. לכי, לכי.