היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

כואב לי בלב , רע לי בנשמה , אין לי אוויר לנשום .

הכול נראה לי ריקני , חסר משמעות ואין לי כוח יותר .

אין לי כוח יותר לסבול את החיים האלו ,

אין לי כוח יותר לקום כל בוקר מחדש כשאין לי סיבה מיוחדת להתעורר בשבילה .

נמאס לי .

נמאס מהכול .

ואני שוב מרגישה איך אני הופכת להיות קטנה , כזאת קטנה ליד כולם .

אני שוב מרגישה את תחושת האי-שייכות כלפיהן .

אני שוב מרגישה שאני לא שווה כלום , שאין לי בשביל מה לחיות ,

שכלום טוב לא נותר לי בחיים האלו .

ואולי ביום בהיר אחד , כשהשמש תעלה ותזרח , כשהציפורים יצייצו ויונים יעופו ,

אני סוף-סוף אהיה מאושרת .