היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.

להפסיק לחשוב על מה שדיברנו,

על מה שפינטזנו ביחד שהתכתבנו.

על זה שהלכנו " מכות " בבריכה.

על זה שדיברנו.

על הכול.

זה הוא, הוא שמסרב להיעלם מזיכרוני.

זה הוא, הוא שמסרב להיעלם ממחשבותיי.

זה פשוט הוא.

הוא, הוא והוא.

וזה נחרט לי בזיכרון ,

כזיכרון יפה וטוב.

כזיכרון שאני לא רוצה לחשוב שהוא כעת רק זיכרון,

רק זיכרון מאותם הדברים הטובים והיפים.

ואני עצובה, קשה לי ורע לי.

המחשבה על כך הורגת אותי.

למה הוא היה חייב לגור שם?

למה לא פגשתי אותו כאן, למשל?

ועכשיו אני לא עומדת לראות אותו לעוד הרבה זמן,

יותר מידיי זמן,

אם לא לעולם.

והבטחנו שנשמור על קשר,

אבל הרי ידוע לי שתמיד כל קשר מרחוק מתנתק,

כל קשר דועך ונעלם.

ואני לא רוצה שזה יעלם,

אני לא רוצה שזה ישאר רק כזיכרון.

אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בו,

אבל זה לא אפשרי,

זה פשוט לא אפשרי.

וזה נחרט בזיכרון.

אני יודעת שנעלמתי שוב,

רק היום חזרתי משם.