היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

את כבר שם, איתם.

את כבר פגשת אותם, הם איתך.

את אצלהם, לידם.

את סוף-סוף פגשת אותם, והם אותך.

את כבר התחלת להתרגל אליהם, והם אלייך.

ועוד 4 ימים, הכול נעלם.

עוד 4 ימים הם כבר לא יהיו שם, איתך.

את כבר לא תפגשי אותם, והם אותך.

את תתחילי להתרגל למשהו חדש, בלעדיהם.

והם יתחילו להתרגל למשהו חדש, בלעדייך.

והכול הולך ובא, נפרדים ונפגשים, הכול נעלם ושב.

וכל מה שאת מתחילה להתרגל אליו, הולך לך.

כל מה שאת מצפה לו, נעלם כלא היה.

הגעגוע מציף אותך, חודר עמוק לתוך ליבך.

הרצון העז לחזור, חוזר על עצמו שוב ושוב, מתלתל אותך אחריו.

ואת שומעת חדשות מהארץ, את שומעת דברים חדשים,

מה קורה עם כולם, מה חדש איתם, ואת מתגעגעת.

געגוע, תחושה כל-כך חזקה שבן-אדם מרגיש, כשהוא רחוק ממישהו.

אהבה, תחושה כל-כך חזקה שבן-אדם מרגיש, כלפיי מישהו קרוב אליו, כלפי מישהו החשוב ויקר ערך בשבילו.

יש כל-כך הרבה תחושות שבן-אדם מרגיש.

תחושות טובות ורעות,

אך כל מה שאני חווה הן רעות.

וכל מה שאחרים חווים, הן טובות.

כי העולם עושה לי דווקא, כי אני יצאתי בן-אדם לא מוצלח, בן-אדם שאף אחד לא אוהב ואף אחד לא יאהב,

כשאני חושבת על זה, אני פשוט כל-כך קטנה לעומת כולם.

לעומת כולם שמצליח להם בהכול, שאותם אוהבים, בנים ובנות,

שלהם לרוב טוב, ולא רע.

אבל אני צריכה לדעת להעריך את מה שיש לי, לא?!

כי הרי בסופו של דבר, מי שלא מעריך את מה שיש לו, גם אם הוא מעט, הוא מאבד גם אותו.

אבל זה קשה, כי אני לא יודעת להעריך דברים, כי אני כל הזמן חושבת על מה שיש לכולם,

על כמה שהם מצליחים וגדולים, ועל כמה שאני ההפך הגמור מהם.

מחשבות מייגעות.

תחושות הורסות.

מצב-רוח יורד.

כשחושבים על זה באמת, הכול רע.

לפני כמה ימים בת דודה שלי ואני ראינו בלילה פירסומת בטלוויזיה, על ילדים כושים באפריקה,

שאמא שלהם מתה מאיידס וגם סבתא שלהם, שהם נותרים לבד בעולם, שאין להם מה לאכול

ולוקחים אותם לכזה מקום של התנדבות, אני לא יודעת בדיוק מה זה, לא הבנתי אבל שם דואגים להם,

וזה מקום שמבקשים תרומות בשביל אותם ילדים.

ראינו כמה תמונות מזעזעות את הבריאות של ילדים קטנים.

הראש שלהם גדול כזה והעיניים חיוורות וחסרות חיים,

הבטן שלהם או שהיא גדולה ונפוכה מרוב שאין להם מה לאכול והידיים דקיקות כשלד וכך גם הרגליים,

או שהם סתם רזים כשלד והבטן רגילה.

ראינו גם תמונה של ילד קטן, כושי, בוכה, שעל פניו מתנוססות דמעות ופניו עצובות.

אני פשוט לא יכולתי להירדם באותו הלילה.

זה כאב לי וצרב לי בגוף ובנשמה.

כאב לי לחשוב על כמה המצב גרוע בעולם,

על כמה דברים רעים קורים בעולם ועל כמה רע לילדים.

דמיינתי את הכול שוב ושוב וזה עשה לי סיוטים.

פשוט זוועה.

אני יודעת שנעלמתי, מצטערת.

ואני יודעת גם שחפרתי, מצטערת.

הכול פריקה,

אתם לא חייבים להגיב,

אני לא חושבת שיש גם על מה כל-כך,

פשוט פריקה,

וזהו.