היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

דמעות קטנות מבצבצות בעינייך,

נוטפות לאט על פנייך ויורדות ממורד אפיך מטה,

דמעות קטנות שמבטאות כ"כ הרבה כאב,

יאוש, אכזבה.

את מוחה את הדמעות בעזרת אצבעותייך הקטנות והעדינות,

פותחת את הפה וטועמת את טעמן.

הן מלוחות.

מלוחות כמו מי הים הגדול והתכול.

את קמה מן מיטתך ומעיפה את השמיכה העבה שעד כה כיסתה כל חלק בגופך,

כשגופך מתקשה לקום מהמיטה,

להיפרד ממנה ולהיפרד מהחושך המוחלט שנראה לעינייך,

כאשר כיסית את עינייך ולא נתת לאור המסנוור לסנוור את פנייך.

נגלה לעינייך אור בוהק ומסנוור, סגרת את התריסים במהירות כשאנחה יוצאת מפיך,

ואת נעמדת מול הראי הגדול והמרובע, כשדמות חלשה משתקפת מולך.

את מסתכלת, בוחנת אותה מכף רגל ועד ראש.

הדמות המשתקפת מולך בעלת שיער חום מתולתל, עיניים חומות ונפוחות,

רזה מאד ונמוכה.

היא נראת אחת שבכתה הרבה,

אחת שכואב לה בלב ואחת שנמאס לה מהחיים.

את פולטת מלמולים מוזרים שגם את לא הבנת אותם.

ואז, ואז את חושבת לעצמך בלב "הדמות הזו, היא אני"

- קטע דמיוני, עליי. -