אני רוצה פשוט לשבת כל חיי ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלה.

אני לא צריכה יותר כלום.

אולי מידי פעם קצת אוכל ומים, אבל זהו!

היא הייתה פה אתמול.

ועם כמה שאני הייתי בלחץ לפני, היא הייתה בלחץ בזמן.

ואני חושבת שהצלחנו קצת לפתור דברים, ואין תחושה יותר בטוחה מהידיעה שאפשר לפתור ביחד דברים ולהתגבר על מחשולים.

מכל פגישה איתה, יש לי רגע אחד שהכי נחרט לי בזיכרון.

רגע כזה שאחריי שהיא הולכת אני משחזרת שוב ושוב ולאט לאט נמרח לי מין חיוך דבילי שכזה: =]

בכל מקרה, הרגע שנשאר לי הפעם היה כשעמדנו במטבח, מעל סיר הפסטה המבעבע ושנייה אחריי שכיבינו את האש שמתחת לרוטב שהכנו.

היא הייתה עם הסינר הדבילי שהלבשתי לה לפני זה, ואני נאבקתי עם חתיכת פסטה מסכנה שהוצאה מהסיר לצורך בדיקה אם היא כבר מוכנה P:

תפסנו אחת את השנייה חזק במותניים ופשוט הסתכלנו מחוייכות אחת על השנייה.

הייתי מוכנה להישאר ככה לעד.

משכתי אותה אליי ומחצתי אותה בחיבוק הכי חזק שרק יכולתי. 

כשהיא התחילה לעשות קולות של נחנקת, נכנעתי לה והרפתי את השרירים P:

נשארנו ככה בחיבוק רפוי כמה דקות.

כמו שתי פיסות בד רכות ששזורות זו על זו.

ליטפתי לה בעדינות את הגב והיא בתמורה אמרה שהיא אוהבת אותי.

אז היא אמרה בקול מוטרד שאני נושפת לה בכבדות אל תוך האוזן, אז העפתי לה כאפה על זה שהיא הרסה את הרגע XD

צחקנו לנו בעילגות והתפנינו לשפוך את המים של הפסטה.

כששמתי את השמן זית על הפסטה, היא זרקה עוד הערה מעצבנת (כן.. כזו היא.. אוהבת להתגרות P: ) אז אמרתי לה שבא לי לשפוך עלייה את כל השמן זית הזה.

שתקנו לשנייה,

שתינו קלטנו שזה היה נשמע אירוטי בטירוף

ונשפכנו מצחוק.

תפסתי אותה חזק והחזקתי את הבקבוק שמן זית מעל הראש שלה. אמרתי בקול פדופילי:" אז.. את אוהבת את זה שמנוני?"

ו... פאף!

אבא שלי נכנס בדלת של הבית:

"שאאאאאאלום!"

זרקתי אותה רחוק ממני, שתינו פשוט נקרעעעעענו מצחוק והיינו כזה:" מה?? לא עשינו כלום!"

אבא שלי מסכן ומוטרד לא הבין מה קרה, ואמר כזה:" טוב אני לא אפריע.."

אחח..לא נרגענו לרגע..

שכן יירבו עוד ימים שכאלה!

שלכם,

צ'יריוס המאוהבת מעל הראש.

1. אין דבר יותר משמח מלקום מאסמס שטוף אהבה מיקירת ליבי.
2. אני זקוקה דחוף לגמילה מענבים!

3. אחריי שעולם ויורדים במדרגות 20 פעם- יש סחרחורת.. :$

4. אני סובלת ממאניה דיפרסיה לא מאובחנת קלינית (או שמא יש לומר "נהינית ממאניה דיפרסיה"? )

המשך יום כיפי ושטוף אנרגיות לכולנו!!
אוהבת 3>

אני אוהבת לעצום את העיניים, 

לדמיין שהכל אחרת.

לי יש אומץ,

ואת לא פוחדת.

אני יודעת כבר איך זה קורה;

אני יודעת לשרטט את קווי המותניים שלך

יודעת איך זה מרגיש לתפוס אותן חזק.

אסתכל לך עמוק אל תוך העיניים

ואראה את כל העולם נשאב אל תוך האישונים שלך-

החור השחור של גלקסיית האהבה שלנו.

את תאהבי אותי,

כל עצבי גופך יאהבו אותי.

ואנחנו ניסחף יחד,

לתשוקה שאין לה סוף.

אני יודעת כבר שאנחנו יכולות;

אני יודעת איך זה לאהוב אותך מכל קצוות גופי

יודעת אהבה חסרת מעצורים או גבולות.

אלחש לך מילים יפות שרק את תכירי

ואשמע איך נשימותייך מכבידות עלינו-

מטביעות את קצב סימפוניית אהבתנו.

ולא אהובה שלי,

זה לא שיר, ולא סיפור.

זה נצר אהבתנו

שלא נתממשה.

..........................................................................................

לעזאזל,

כמה שאני אוהבת אותה.

ואני כבר חשבתי שהבנתי מה זאת אהבה..

במובן מסויים אני כועסת על עצמי שהיום מציינים 5 שנים לחטיפת גלעד שליט, ואני ממשיכה לחיות את חיי כרגיל.

מצד שני, גם אתמול הייתה אזכרה לאחותי, ומה שעניין אותי בכלל היה הבעיות שלי עם חברה שלי.

אז.. למה בעצם?

אני מאמינה שמה שיעיל בלציין אדם מסויים ביום ספציפי, זה שזה נותן ליגיטימציה בשאר ימי השנה להמשיך לחיות כרגיל ולהתעסק בזה רק באותו יום.

אבל במקרה של גלעד שליט, אני מאמינה שלהתעורר למצב רק ביום לציון השנה- זה קצת פטאתי. אני מאמינה שכל יום צריך להילחם על החזרה שלו. אני מאמינה שהתאריך הזה, הוא סתם תאריך שמזכיר לנו את גודל הזוועה, אבל הוא לא שונה מזה שאתמול הוא היה 4 שנים ו355 ימים בשבי.

כלומר, אני לא מבינה למה המספר העגול הזה גרם לכולם לכזו התרגשות היום.

או לחלופין, אני נושאת את אחותי כל יום בלב.

כל יום אני חושבת עלייה, כל יום אני מתגעגעת, וכל יום אני מתאבלת. אז מה תורמת לי האזכרה הזו?

אבל עובדה בכל זאת אני מרגישה אשמה. 

למה?

אין באמת הרבה היגיון.

אני מניחה שהחוקים שהחברה סיגלה לנו מהדהדים לי בראש. אבל בחשיבה מעמיקה, אני לא מאמינה שיש סיבה לעשות רעש מתאריך עגול.

מה אתם חושבים?

בזמן האחרון אני זוכרת מלא חלומות שלי.

אבל.. ממש המון.

פרויד יכל לכתוב ספר שלם רק על הלילות בשבוע האחרון שלי P:

אז מעבר לזה שהלילה חלמתי עלייה 6 חלומות שונים (שיא חדש), זה גם היה לילה שטוף הומופוביה.

חלמתי שחברת ילדות שלי משיגה איכשהו את הבלוג שלי (באתי לכתוב "אלוהים יודע איך", אבל יש לומר "אלוהי החלומות יודע איך"..) וכותבת לי בפייסבוק משהו על זה שהיא קראה בבלוג שלי והבינה שיצאתי מהארון, ושאני אדע שהיא מקבלת את זה ובלה בלה בלה.. ואז קבענו להיפגש, ואני קולטת שהיא שומרת ממני על מרחק קבוע של שני מטר. אני זזה צעד קדימה- היא זזה צעד אחורה. ומשומה שם נקטע לי הזיכרון של החלום.

חלום אחר.

עוד חברת ילדות.

נפגשנו אצלי בבית וסתם דיברנו לנו על דברים.

כל הזמן שאלתי את עצמי אם לספר לה או לא (גם ב"חיים האמיתיים" אני שואלת את עצמי את אותה שאלה) ואז היא מבקשת לקרוא בבלוג שלי, ואני לא נותת לה בטענה שאני צריכה קודם לספר לה משהו שאני לא רוצה שהיא תגלה דרך הבלוג שלי. ואז היא מבקשת שאספר לה, ואני מתחילה לגמגם.

שוב, אני לא זוכרת איך החלום הזה המשיך מכאן.. (ואני מאמינה שיש שבפירוש חלומות חשיבות רבה למתי נקטע החלום בזיכרון)

אני זוכרת שמתישהו כשהיא עדיין הייתה אצלי, נכנסתי לבלוג וראיתי תגובה מממממש ארוכה מאותה חברה מהחלום הקודם.

עוד חלום.

הפעם אנחנו בטיול שנתי עם הכיתה של היסודי.

כולם נראים כמו שהיינו נראים ביסודי, אבל אני יודעת שזה טיול שקורה בתקופה הזו.

אנחנו מתיישבים על מדרגות מאבן בשלוש שורות, ועומד מולנו המדריך שפותח מסך ומקרן, ומראה מצגת שקופיות שבו הוא מציג את הדף פייסבוק של כל אחד מאיתנו ומציג את זהותנו דרכו.

משומה אני הראשונה שמוצגת שם, ואחריי שמראה כמה פרטים, הוא אומר :" מעוניינת ב: נשים". וכולם נועצים בי מבטים מופתעים כאלה. חצי מחוייכים, חצי שואלים. ואני מובכת למוות, מרכינה את הראש עם חיוך גדול וסומק ששותף את הלחיים שלי.

כשאני מרימה את הראש, כולם עדיין עם אותם המבטים, ואז אני נתקלת במבט של אחת שלא מזמן ראיתי בפייסבוק שלה שהיא כתבה "מעוניינת ב:נשים וגברים" והופתעתי בטירוף (פשוט כי.. היא לא מהטיפוסים שהיית מנחש עלייה שהיא ליברלית מידי)

ו.. נקטע זיכרון החלום.

מה שמוזר בשלושת החלומות האלה, זה שדווקא האנשים שהכי שנאתי- קיבלו את זה, ושתי החברות שלי- לא קיבלו את זה.

אני סתם תוהה מה זה אומר.

גם מאוד מובהק האלמנט הזה של העבר, שמחובר לאינטרנט.

אני לא נוטה לחלום על אנשים היו חלק מהעבר שלי.. אז למה דווקא הם הופיעו בהקשר הזה?
ולמה הכל צריך להיות קשור לאתרים? זה הכי מוזר..

......................................................................................................................

מבולבלת.

ממנה, ממני, מהכל.

אני פשוט פוחדת מכמה שאני אוהבת אותה

חח התחלתי לכתוב פוסט על כמה שאני אוהבת אותה, ותוך כדי התחלנו לריב.

אחח..החיים הטובים.. ><

אני תמיד תוהה למה זה טוב להתאבל על אנשים שלא איתנו.

כשאני אמות, אני לא ארצה שאומה שלמה תיהיה באבל עליי.

לא, אני רוצה שאנשים יזכרו בי ויעלו חיוך. אני רוצה שיחשבו עליי, ויגידו "איזה מזל שחווינו אותה עד עכשיו" ולא "למה היא הלכה?" . 

אני רוצה שימשיכו כרגיל בחייהם, שילמדו מזה לנצל טוב יותר את החיים ושיהנו כמה שיותר.

אבל עם כמה שאני מאמינה בזה, זה בלתי אפשרי.

כל פעם שאני שומעת על מישהו שנפטר, בין אם הכרתי אותו ובין אם לא, כל האידיאולוגיה שלי נעלמת ברגע.

השיערות סומרות מצמרמורות מטורפות, וכל העולם מטשטש מהדמעות שמציפות את העיניים.

אין שליטה על זה. פשוט אין.

זה כאב שאי אפשר להסביר. כאב שבאמת לא בשליטתי. 

לא כמו כאב של לב שבור שאפשר פשוט להחליט שממשיכים הלאה, או לחפש אהבה חדשה.

זה כאב של לב שבור שאף פעם לא יחובר מחדש.

חברה שלי התקשרה אליי חנוקת דמעות.

"וואו. אני.. ילד מהשכבה שלי.."

ישר הבנתי מה קרה.

"אני פשוט לא מבינה איך הכל יכול להיעלם ברגע.

רק שעתיים לפני שזה קרה ראיתי אותו עם חברים. צוחק, נהנה. "

הוצפתי בזכרונות מהעבר.

אחותי, שני חברים קרובים שלי, שני סבים וסבתא אחת, ועוד שניים חורגים. 

השכנה, הבן-דוד, המורה מהיסודי, האבא של .

וזה רק הרשימה של האנשים שבאמת הייתי קורה אליהם. לא חסרים עוד.

והמשפט הזה שלה. 

החזיר אותי כל-כך עמוק בזיכרון.

שאני לא מסוגלת להכיל את זה יותר

בבקשה, בבקשה תשתדלו לשמוח כמה שיותר אחריי שאלך. אני לא רוצה לחיות במחשבה שאני אגרום לכזה דבר לאנשים שאני אוהבת. זה מזעזע

בא לי להיעלם.

אבל זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.

בעצם הכי מפחיד אותי שאני לא יודעת מה זה העולם.

או שסתם לא בא לי להבין?

אני אוהבת בכלל את המצב הזה?

אוף.

מכירים את זה שממש בא לכם שכל העולם יבין אתכם, אבל אין בכם  טיפת כוח להתחיל להסביר בכלל?

עייף לי.

זה דיי מעצבן שדווקא על הדברים הטובים שקורים לי בתקופה הזאת אני לא יכולה לכתוב..

אבל בכל מקרה, רק כדי שאזכור את זה עוד כמה שנים..

יש פגישות שגורמות לי לשכוח מכל מה שקורה בתקופה הזאת..

מבט אחד- וכל העולם נעלם. פתאום אין שם כלום חוץ ממני וממנה. לא איכפת יותר מכלום ושום דבר מהעבר בכלל לא משנה.

יש לי כל-כך הרבה מילים להגיד על זה, אבל.. הבטחתי שלא.

נסכם את זה ב

וואו.

פשוט..פאקינג וואו

אבל כמו שאף פעם לא היה..

אז יצאתי לי מהבית ועשיתי סיבוב שכונתי עם האוטו ואפילו לא התעלפתי!

נכון שאתם גאים בי?

לא?

טוב נו..לא איכפת לי, העיקר שהצלחתי XP

הוו וגם אתמול היה יום ממש טוב.. ישבתי עם אבא והגיטרה בגינה ושרנו לנו בקולי קולות כמה שעות טובות. ואפילו לא היה לי איכפת שכל השכונה שומעת P:

אז אפשר קצת לראות את האור שבקצה המנהרה?

יום יבוא ונדע.. =)

.................................................................................................

אתמול מצאתי יומן ישן ישן שלי ואני חייבת להודות שזה היה אחד הדברים היותר משעשעים שקרו לי.

אם כי הייתי דיי בשוק מכמות הטמטום שילדה קטנה יכולה להכיל במוח אחד. אבל שיהיה ;)

בכל מקרה, הסיבה שחיפשתי אותו מלכלתחילה, הייתה כדי לבדוק האם במקרה כתבתי שם על מה שקרה לי בגיל 4 [ראה פוסט קודם (לא שתבינו משם מה קרה, אבל שיהיה XD) ]  ו.. טוב.. לאכזבתי הרבה גיליתי שלא כתבתי שם כלום..

אבל האמת שגם לא ממש חשבתי אחרת.. לא זכור לי שאיי פעם כתבתי על זה או חשבתי על זה יותר מידי.. זה תמיד היה אישיו מודחק אצלי..

"היה מה שהיה ועכשיו ממשיכים הלאה" היה מוטו חוזר שנהגתי לומר לעצמי כל פעם שזה עלה לי לראש..

עכשיו אני מבינה עד כמה הכל היה שכנוע עצמי.. אבל באמת שעד לפני יומיים, זה ממש לא הרגיש ככה.. לא היה לי מושג כמה זה מעיק עליי עד שפתחתי את זה.

טוב, בכל מקרה.. זה לא שיש לי כבר הקלה, אבל מה שכן, זה כבר ניהיה לי טיפה יותר קל להתעסק בזה..

כאילו.. מה זה "קל"?

זה אף פעם לא קל..

אבל פחות קשה בכל אופן..

שיהיה שבוע אחרון לבית ספר מקסים לכולנו :) 3>

12 שנה שאני מסתירה את זה מהעולם. מכולם.

חשבתי שכשאספר תיהיה לי הקלה, אבל משומה זה שונה..

להגיד את זה בקול זה גם לשים סוף להדחקות. וזה.. לא פשוט.

מוצפת כל-כך..

שוב התעלפתי.

כיף וזה..

פעם שנייה בשבוע האחרון.

ממשיכים להילחם.. אין ברירה.

אתם יודעים למה אני באמת אוהבת את השיעורי שיאצו שלי?

כי המדריכה יכולה להגיד לי "את לא נוגעת מספיק בעצמך" וזה אפילו לא יישמע לי מטריד.

היא יכולה לעסות לי את התחת (סליחה) ולדחוף אותו לצורת יציבה ספציפית וזה לא ירגיש אפילו טיפה מוזר.

כי אני רצה במקום כשכל הגוף שלי שפוך ומתרועע, וזה בכלל לא מביך.

כי אפשר במשך שעה שלמה להסיר את כל המגננות וכל החוקים החברתיים הטיפשיים שהסתגלנו לחיות לפיהם, ולהיות שעה שלמה באמת אני.

ומאז שהחלטתי להסיר כמה שכבות הגנה שחייתי בתוכם, שמתי לב שיש לא מעט אנשים שנרתעים מזה.

להגיד לכם שאני חייה עם זה לגמריי בשלמות- זה גם יהיה שקר.

קודם כל, כי זה מרגיש חשוף נורא.

דבר שני, כי אני אומרת הרבה דברים שגורמים לי לחשוב שנייה אח"כ:  "מה הוא יגיד על זה? וואי, הם לא רגילים לשמוע אותי ככה.. בטח הם חושבים שזה ממש מוזר"

אבל אני יודעת שהתקופה הזאת נחוצה לי. שאני זקוקה קצת לפרוץ את גבולות העולם ולעשות ולהגיד הרבה שטויות שממש אצטער עליהם אחר-כך בלי לחשוב על זה שאצטער עליהם אחר-כך. שאני זקוקה לחופש שלי ולשחרור- גם אם הוא כבר מוגזם וגורם לי הרבה נזק. כי אחריי שאצליח לפרוץ עד הסוף את הגבולות שלי, אצליח להתאזן בחזרה ולחיות גם קצת כמו שמקובל לחיות. אבל אם לא אלך על זה עד הסוף עכשיו, זה לא ייצא בכלל.. כי אני מתפוצצת מבפנים מכל-כך הרבה דברים, ורק אם זה ייצא בבום אחד ענק ורועש זה יצליח לצאת. אחרת...  אני יכולה לצפות לעצמי עוד הרבה שנים של תסכולים עצמיים ומרמור יומיומי..

בכל מקרה, לאלו מביניכם שבוודאי תוהים מה לעזאזל נסגר איתי- תמשיכו לתהות.. זה טוב כי זה מזכיר לי שבסופו של דבר אצטרך להתאזן, אבל בבקשה תסלחו לי, אני זקוקה לבום הגדול הזה.

שבוע טוב חברים :) 3>

אלוהים הוא לא ישות מוגדרת.

אלוהים הוא כל מה שנשגב מבינתינו.

*הסבר יבוא מתישהו, כרגע אין לי זמן לכתוב P:  *

שיאצו זה פשוט הדבר הכי טוב בעולם!!!

כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות נזירה בודהיסטית שמקדישה את חייה לתנועה ונשימה!

אני רוצה לחיות במקום מסריח עם גופות בכל מקום ולהרגיש הכי טוב בעולם כי אני כל היום אעשה..

שיאאאצוווווווווו!!!!

אוקיי, שקר.

אני רוצה להיות זמרת מפורסמת שמסתבכת בפרשיות מיניות או סמים ושמזדקנת לה בדירת רווקות בתל-אביב וכל ערב יוצאת לבר כדי לשיר על כמה שהחיים חסרי האהבה שלה דפוקים.

חחחח עזבו אותי, אני שיכורה מאהבה

אוו מיי גאד!! אוו מי גאד ו...

אוו מיי גאאאאאאאאאד#$!#$%!$%

התעוררתי ב9:30, השעה עכשיו 17:50, ובמהלך כל הזמן הזה, לא הפסקתי לרעוד לשנייה.

הלוואי והייתי יכולה לספר לכם הכל ><