אז..הגיע הזמן להחליט.

מה אני רוצה?

זה מספיק שווה את זה בשביל להיכנס שוב למערכת יחסים סודית?

שבקושי נפגשים, אסור לדבר ליד אנשים, לא הולכים אף פעם יחד (אפילו לא ברחוב) ולא מספרים ל-א-ף  א-ח-ד  מי זאת?

נטחן לי המוח ממחשבות ><

טוב אז השעה עכשיו 19:30 ואני על סף הירדמות (כן.. חרדות וזה.. לא באמת ישנתי בזמן האחרון) אז החלטתי לעשות משהו מעורר כדי להחזיק עוד שעתיים ככה ולישון סוף סוף נורמאלי (לא שזה יעבוד, אבל לפחות ננסה XP) ו..מה כבר יש לי לעשות?

שרתי היום ארבע שעות אז עוד פיפס אחד שאוציא אאבד את הקול לחודש, טלוויזיה זה מרדים ודיברתי עם חצי מהעולם היום. אז.. נשאר לחפור לכם בבלוג!

אז מה היה היום מעניין?

טוב..בעיקר דברים שבשל נסיבות למיניהן אני נאלצת לצנזר לעת עתה בללוג..

אבל חוץ מזה, היה לי היום יום עם הרבה מחשבות..

אתמול הייתה לי עוד שיחה עם אמא.

האמת, רציתי לכתוב על זה אתמול פוסט. אבל פשוט.. לא ידעתי מה. יצאתי עם יותר מידי רגשות מעורבים מהשיחה הזאת.

השיחה התחילה מזה שאמא שלי גילתה ששיניתי את הסטאטוס בפייסבוק (איזה עולם קטן.. בכלל אין לה פייסבוק.היא שמעה על זה דרך הבת של חברה טובה שלה שבמקרה מצאה אותי בפייסבוק><) , ובנוסף היא טרחה לצוטט לי לשיחת טלפון של שעתיים וחצי באמצע הלילה. (כן. אמצא הלילה.3 לפנות בוקר אם נדייק. כל-כך הייתי בטוחה שהיא יישנה ודיברתי כל כךךך חלש! אני לא מבינה איך היא שמעה..)

בכל מקרה.. היא לא אהבה אף אחד מהרעיונות. לא כי איכפת לה שדיברתי באמצע הלילה, אלא בגלל שהיא שמעה את תוכן השיחה והבינה שאני מדברת עם מישהי. וגם לא כי איכפת לה מהנטיות שלי, אלא כי איכפת לה מזה שפרסמתי את זה כי היא לא רוצה לראות את זה קורה באופן מעשי וכי היא לא רוצה שאנשים אחרים יידעו.

ניהלנו שיחה ארוכה על למה זה קשה לה, ועל זה שהיא מקבלת את זה במובן של היא מעדיפה שאהיה עם בת ואהיה מאושרת מאשר שאהיה עם בן ולא אשמח, אבל שייקח לה זמן עד שהיא תיהיה מסוגלת לראות את זה כי בנתיים היא עדיין לא התרגלה לרעיון.

אז.. עם כמה שספגתי ממנה כל מיני הערות לא נעימות במהלך השיחה, דווקא יצאתי ממנה מאוד אופטימית משתי סיבות עיקריות: קודם כל, ההבעיה שלה היא יותר ממה שיחשבו או מזה שהיא לא רוצה לראות את זה מאשר עצם המהות של העניין (היא מבינה שזה טבעי ולא בחירה וכל זה.. שזה חיובי אני מניחה), ומה שיותר חשוב- היא אמרה שהיא תעבוד על זה ותשתפר ובעתיד היא מקווה שהיא כבר תתרגל לגמריי לרעיון ותרגיש בנוח לראות אותי עם מי שארצה. ו.. מה יותר חשוב לשמוע מאשר זה? אם היא אפילו תיהיה מוכנה לראות את זה במו עינייה, זה אפילו מעבר למה שציפיתי P:

בכל מקרה, מה שכן היה קשה זה לשמוע ממנה שהיא לא רוצה שהמשפחה המורחבת תדע כי היא חושבת שחלקם ינתקו קשר. היא ביקשה שאו שאחזיר את הסטאטוס בפייסבוק או שאמחק את הבני דודים מהפייסבוק. ו.. טוב.. לא עשיתי אף אחד מהם.

קודם כל כי לא נראלי שהם בכלל ראו את זה, ודבר שני, כי.. זאת אני, ואם הם מוכנים לנתק איתי קשר בגלל דבר כזה, אני לא בטוחה שאני רוצה להיות איתם בקשר (עם כל אהבתי אליהם...)

טוב יאללה, חפרתי מספיק XP

שיהיה לכולנו שבוע נפלא עם קצת יותר שעות שינה ממה שהיה לי.. ;)

3>

נושר לי הלב לתחתונים כל פעם שאני מקבלת SMS. באמת שהמצב עצוב XP

....................................................................................................................

השהייה שלי 24\7 בחדר מתחילה להראות סימנים.

בשבוע האחרון אשכרה כל פעם שהדלקתי בשעות הבוקר את הטלוויזיה, הייתה תוכנית של אהרוני שכבר ראיתי לפני שנה- בפעם האחרונה שהסתגרתי לי בחדר 24\7.

בהתחשב בעובדה שרק למובטלים מקריחים נפוחי-בטן יש הזדמנות לראות את התוכניות של אהרוני, הדימוי העצמי שלי התחיל קצת לרדת..

וחוץ מזה, מצאתי את עצמי הבוקר יושבת מול הפייסבוק ועושה UNLIKE לכמה מאות של קבוצות שנכנסתי אליהן בלי סיבה ממשית.. זה לא ייאמן כמה הצטברו לי שם!

ומה עוד?

חרשתי את כל הבלוגים בישרא, למדתי לנגן ולשיר כל שיר בערך שמופיע ב TAB4U, פתרתי כמה וכמה פעמים קובייה הנוגרית בלי ללמוד שום שיטות או משהו כזה, מרטתי שיערות מהרגליים מתוך שיעמום (אין סיבה הגיונית לעשות את זה כשאני כל היום לבד.. לא?),סידרתי תמונות באלבומים, פתרתי תשחצים וסודוקאים,ציירתי שטויות, ו..עדכנתי יותר מידי בבלוג P:

בכל מקרה.. מעבר לזה שהפרעות חרדה זה מחרפן ומתסכל, זה גם משעמם ברמות מרשימות..

אבל.. היי, יצאתי לרחוב ללא טיפת התקף חרדה.. :)

"גן עדן דיי קטן

ולמולו גיהנום....

מה זאת אהבה?"

זאת לא פעם ראשונה שאני שואלת את זה, וגם בטח לא תיהיה הפעם האחרונה.. P:

הדבר היחידי שאני מצליחה להבין על זה, זה שזה משגע אותי ומשבש לי את כל קצב פעימות הלב.

לרגע אני מבהלת מזה, ורגע אחר-כך מוקסמת.

הממפ... :)

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

אז חברים שלי היו אצלי אתמול וזה עשה לי כל-כך טוב..

כשאני מאושרת, אני שוכחת מכל החרדות שלי.. הבעיה היא שלרוב החרדות לא מאפשרות לי להגיע למצב של אושר.

אז.. כמה טוב שיש לי חברים שנלחמו בזה יחד איתי. כל-כך הרבה תודה לכל מי שפה בתקופה הזו 3>

בכל מקרה, אחד מהם היה ידידי הטוב ובעל הנטיות (כפי שאנחנו נוהגים לכנות את זה ) ואז עשינו יחדיו טקס החלפת סטאטוסים בפייסבוק.. :)

אז.. כך נראית האינפורמציה בפרופיל החדש שלי:

חח צריך להרוג אותי על מספר הפעמים שכתבתי פוסט שלם בימים האחרונים, ושנייה לפני שמפרסמתי אותו, החלטתי שהוא טיפשי ומחקתי אותו.

בכל מקרה, אני מניחה שהם לא באמת היו טיפשיים, זה פשוט החרדות שלי שמדברות במקומי ואומרות לי:"הם יחשבו שזה חושפני מידי. למה שזה יעניין אותם בכלל? אויי זה סתם חופר ומשעמם.." ופקה פקה פקה.

אני מודעת לעובדה שכל הטיעונים האלה דבליים ולא רלוונטיים (במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בבלוג שלי, אז... מי שמשעמם לו לקרוא פה, שיילך XP ) ולכן הבטחתי לעצמי שהפוסט הזה, על אף שאין לי באמת מה להגיד- יפורסם!

-

לראשונה מאז היציאה שלי מהארון, הייתה לי שיחה על זה עם אמא שלי.

זאת אומרת.. מאז השיחה הרישמית עצמה (שבה היא בכתה) ,הנושא לא הוזכר איתה בכלל והיא העדיפה באופן כללי שהוא אפילו לא יירמז. (מנגד, אבא שלי ושני האחים שלי זרמו לגמריי עם הרעיון.. בדיחות רצות על ימין ועל שמאל והנושא מדובר איתם בחופשיות לגמריי.)

זה קרה בצורה הכי ראנדומאלית וטבעית שיש.. פשוט ישבנו על הספה בסלון ופתאום היא שאלה אותי:" תגידי, חברים שלך כבר יודעים?"

הנחתי שהיא התכוונה לנושא הזה, אבל לא הייתי בטוחה כי היא לא הבהירה למה היא מתכוונת וגם בגלל שכבר התרגלתי לרעיון שאיתה לא מזכירים את הנושא..

"יודעים מה..?"

"יודעים.. על כל עניין ה...לסביות" היה לה כל-כך קשה להגיד את המשפט הזה..

אז גיחחתי קצת.. רק בגלל שזה שיעשע אותי איך שהיא הגדירה את זה. ואולי קצת גם מהזעזוע של עד כמה היא מתקשה להגיד את המילה הזאת בקול.

"אני לא יודעת האמת.. כל היציאה הזאת מהארון יצאה מפוקששת לחלוטין בגלל שאני בדיוק בתקופה כזאת.. התחלתי לספר על זה לפני שנכנסתי לזה, אבל התהליך נקטע באמצע, ועכשיו אני לא ממש יודעת למי הגיעה האינפורמציה ולמי לא.. ובכללי זה מעצבן שאנשים צריכים לדעת את זה בדרך כזו.. קיוויתי שאוכל להושיב את כולם לשיחות אחד על אחד.."

היא עשתה פרצוף ואמרה בשקט:" מוזר..."

באתי לתקוף אותה עם :" מה מוזר?!" אבל עצרתי את עצמי בשנייה האחרונה כי בפעמים הקודמות זה לא נגמר טוב..

גם הזכרתי לעצמי שאני לא צריכה להיכנס למגננות מהר מידי.. שתחשוב שזה מוזר.. נקווה שיעבור מתישהו.

הייתה שתיקה כמה דקות, ואז היא המשיכה עם הנושא..

היא סיפרה שהיא קראה כתבה על תמר אייזנמן (זמרת יוצרת) ששאלו אותה שם על המיניות שלה והיא אמרה שהיא פתוחה לשני הצדדים, ש"מה שבא ברוך הבא". ואמרה שהגישה הזאת נראית לה בריאה לחיים.

אני מוכרחה להודות שכאן היא ממש הפתיעה אותי.. היא אשכרה אמרו משהו חיובי על משהו שקשור לנושא של אהבה חד מינית!

חייכתי ואמרתי לה שגם אני משתדלת לשמור על הגישה הזו, כי סך הכל כן יצא לי לאהוב בנים בעבר ולכן לא הייתי רוצה לפסול מייד את האפשרות, אבל שהנטייה הטבעית שלי כרגע היא יותר לכיוון השני.. גם הסברתי לה שאני מתקשה לקבל את ההגדרה של "בי",גם בגלל איך שביסקסואליות נתפסות היום בעיניי החברה, אבל בעיקר בגלל שבפני עצמי קשה לי עם הגדרות לא ברורות במיוחד. אני אוהבת דברים מוחלטים וברורים, ולא להתנדנד בין הגדרות..

השיחה התגלגלה והתגלגלה, ופעם ראשונה שהרגשתי שהיא באמת מקשיבה למה שיש לי להגיד ושהיא לא מריצה בראש שכנועים עצמיים על זה שזה בלבול של גיל ההתבגרות, או שאני לא סגורה על זה, או ש"חברה אחת לעומת חמישה חברים- זה לא אומר כלום..."

היא סיפרה לי על בת של חברים שהיה לה חבר חמש שנים ועכשיו יש לה חברה. או אולי יותר נכון לומר שהיא סיפרה לעצמה. תמיד כשהיא מתקשה להשלים עם מצבים, היא מחפשת עוד סיפורים דומים כדי להפוך את הסיפור לנורמאלי ומקובל יותר. (היא עשתה את אותו הדבר עם ההפרעות חרדה שלי למשל.) אבל המוטיב המרכזי של הסיפור הזה היה ש"היא מתנסה בכל מיני דברים. זה לאו דווקא אומר שהיא החליטה שהיא אוהבת בנות.."

המושג "החליטה שהיא אוהבת בנות" צורם לי כל פעם שאני שומעת אותו (וזו לא פעם ראשונה בקרב המשפחה שלי)

פעם, עוד לפני שההורים שלי בכלל ידעו, ואבא שלי אמר את אותו ביטוי בדיוק (על מישהי אחרת), צעקתי עליו:" מה זה החליטה?! אתה חושב שאנשים מחליטים ביום בהיר אחד שבא להם להיות שונים מהחברה אז הם פשוט יוצאים מהארון? אתה חושב שהם בוחרים לחיות חיים בתור כאלה שנחשבים למזורים ושהחברה נגעלת מהם??"

ואחריי ההתפרצות הזאת שלי היה שקט מעצבן.

כזה שידעתי שעכשיו הוא שואל את עצמו למה זה כל-כך הרתיח אותי.. ובוודאי מבין לבד (לא קשה במיוחד.. שמעו לפי הטון שלי שזה בא ממקום אישי)

אבל אני חושבת שבאמת יצא לו לחשוב על זה.. על זה שזו לא בחירה, ושאם זו לא בחירה, באמת אין סיבה לשפוט על זה.. גם זה דיי נחמד שאבא שלי הבין את זה עליי כבר מזמן. לפי מה שהוא טוען, כבר מכיתה ז' הוא התחיל לחשוד, אבל שנה שעברה זה כבר היה לו ממש ברור. לא הייתי צריכה לסבול את כל תהליך ההשלמה שלו עם הנושא- כמו שקורה עכשיו עם אמא שלי. הוא עבר את התהליך הזה לבד ובשקט- עם עצמו, בלי לשאול או לרמוז לי כלום.

בכל מקרה, סטיתי לגמריי מהנושא.. P:

שוב כמעט התפרצתי על אמא שלי, אבל גם שוב עצרתי את עצמי.

אמרתי לה:" אבל מה אם כבר התנסיתי בשני הצדדים ונראה לי שאני יותר נוטה לצד אחד?" ברור שלא באמת שאלתי אותה.. זו פשוט הייתה דרך עדינה להגיד לה שתצא מהסרט XP

היא לא ענתה כמה זמן, אבל אז היא אמרה:"אני לא חושבת שאת יכולה לדעת בגיל כזה.. הכל משתנה בגיל ההתבגרות"

הסכמתי איתה.. אני גם חושבת שאני לא יכולה לדעת מה לעד אהיה... על אחת כמה וכמה כי יצא לי לאהוב בנים בעבר. אבל גם אמרתי לה:"באותה מידה אפשר להגיד לכל הסטרייטים שהם לא יכולים לדעת שהם באמת סטרייטים כי אולי יום אחד הם יתאהבו בבני מינם.. אז למה להם לא אומרים את זה? מהסיבה הפשוטה שזה לא משנה מה יהיה בעתיד. מה שמשנה זה שעכשיו הם מרגישים שהם סטרייטים, ואם בעתיד הם יתאהבו בבני מינם, הם יתמודדו עם לספר על זה לעולם. ואותו הדבר- אני עכשיו מרגישה ככה. ואם כשאני אגדל אני אתאהב בגבר, אני אתמודד עם לעשות לכולם שיחות של:' היי, תקשיבו, מאז ומתמיד לא סגרתי את עצמי לחלוטין לבנים ואולי זה קצת מפתיע אתכם, אבל עכשיו יש לי חבר'. ואני מעדיפה לעשות להם שיחה כזאת מאשר להיות עכשיו תקועה בתוך הארון עוד 8 שנים עד שאגיע לגיל 24 שהוא נחשב לגיל שבו אפשר להיות סגורים לחלוטין על המיניות."

לא נשאר לה הרבה מה להגיד והחלטתי לא לתקוף אותה עם יותר אינפורמציה.. כי התייעצתי עם מישהו והוא אמר לי לתת לה לצאת מההכחשות בקצב שלה.. שזה שלב ידוע שעובר על הורים, ושלכל הורה יש את קצת העיכול שלו, ושאני צריכה להעריך את זה שהיא ממשיכה לדבר איתי ושההכחשות שמשולבות עם קבלה, לרוב מובילות לקבלה מלאה בסוף.. שכאלו שלא מקבלים את זה בכלל, לרוב מנדים על ההתחלה.

היי! תראו! בסוף חפרתי על נושא חשוב.. האמת שבכלל לא תכננתי לכתוב על זה P:

זהו, רק רציתי להנציח את הרגע הזה, כי יש לי נטייה לשכוח דווקא מהרגעים האלו.

אז היי שירי שתקרא את זה בעוד כמה ימים ותיהיה חסרת תקווה לחלוטין, תזכרי שמידי פעם, אחריי הרבה שיחות עם חברים וכמה שעות נחמדות של שירה, לפעמים את מצליחה לחייך ולשמוח באמת :)

אז.. אובחנתי (שוב) כסובלת מדיכאון קליני.

איזה כיף..

מזמן זה לא היה

כבר עברו כמעט שנתיים מאז שהפסקתי לקחת כדורים נגד דיכאון (אה, כן, אגב.. זה עוד משהו שלא ידעתם עליי) והאמת שלא דמיינתי בכלל שאצטרך לחזור אליהם..

זה גם היה כל-כך צורם לשמוע כל פעם מחדש את המושג הזה:"דיכאון קליני". כל פעם מחדש שהוא אמר את זה, הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי.

זה כאילו.. להזכיר לי שוב ושוב כמה התדרדרתי בתקופה הזו. "הנה.. חשבת שיצאת מזה? חזרת לזה שוב.."

בכל מקרה, הוא אמר שאם יצאתי מזה פעם אחת, אין סיבה שאני לא אצא מזה שוב.

וכן, כבר היו הרבה שאמרו לי את זה, אבל זה תמיד הרבה יותר משכנע לשמוע את זה מאיש מקצוע..

......................................................................................................................................................

אז.. חשבתי לי לכתוב משהו על זה שהיום זה היום הבינלאומי למלחמה בהומופוביה, אבל אז שאלתי את עצמי מה כבר יש לי לכתוב על זה..

אני זוכרת שאחד הדברים שחירפנו את הפסיכולוגית שלי לשעבר היה שלא משנה כמה אנשים היו דוחים אליי, תמיד הייתי מנסה להבין אותם. והיא תמיד הייתה אומרת לי שאני לא חייבת תמיד להבין את כולם, ושאני לא חייבת למצוא את הטוב בכל בן אדם.. שזה בסדר לשנוא, ובטח שזה בסדר לשנוא אנשים שעשו לי רע..

אבל יכול להיות שבאיזשהו מקום אני לא רוצה להודות בפני עצמי שיש אנשים כאלה רעים בעולם.

זה פשוט עושה לי טוב להאמין שכולם טובים. המשפט הזה של:"אין דבר כזה בן אדם רע, יש דבר כזה בן אדם שרע לו בחיים" זה אחד מהמוטיים שלי..

ואם יש אנשים שמעצבנים אותי, זה אף פעם לא על בסיס רוע לב.. זה תמיד או כי הם שחצנים, או שלא איכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם, או שהם צבועים, או משהו בסגנון הזה.. וגם זה קורה לעיתים נדירות.

בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד פה בעצם (דגש על "מנסה" ) זה שקצת קשה לי לצאת נגד הומופובים.

ולמה?

כי מייד עוברות לי מחשבות בראש בסגנון של:"אבל זה לא אשמתם.. הם אף פעם לא הכירו מקרוב הומואים ולסביות והם לא מבינים שאנחנו אנשים רגילים כי הם תמיד רואים בטלוויזיה את כל האנשים המוקצנים האלה..". וזה אפילו לא שינה לי כשסיפרתי לידיד הדתי שלי על זה והוא אמר שהוא מאמין שלא מגיע לנו יחס שווה בעולם הזה כי הגנים שלנו פגומים וזה כמו שישימו ילד מוגבל בבית ספר רגיל.. אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא הצלחתי להיעלב מהאימרה הזאת..

וגם במעט מאוד רגעים שאני מזכירה לעצמי שמותר לי לכעוס על מי שלא רוצה בטובתי, אני שואלת את עצמי מה הטעם שאני אשנא הומופובים? כאילו.. יופי.. אז הם יישנאו אותי, ואני אשנא אותם, וכל העולם יחייה באחווה שנאתית אחת גדולה.. מה השגנו בזה?

אז, לא.. לא ממש הצלחתי לגבש דעה על איך אני מתייחסת ליום הזה.. אבל באופן כללי אני מאמינה שהשיחות שעשיתי עד כה להומופובים זה הרבה יותר משמעותי מאיזה יום מרוכז כזה שאני אצא נגדם ואגן על הזכויות שלי או משהו..

אז.. יום חובבי עיזים שמח? :)

טוב, אז לטובת אלו שלא קראו את הפוסט הקודם, רק אתן תקצירון...

עשיתי שיחה מאוד משמעותית עם ההורים שלי והגעתי להמון מסקנות. בין הייתר הבנתי שאני צריכה יותר להיפתח לאנשים ולהסביר להם את הבעיה שלי עד הסוף ולהסביר להם איך החיים שלי נראים בצורה יותר ברורה כדי לאפשר לאנשים להבין אותי ואולי, רק אולי, אפילו לעזור.. P:

בכל מקרה, ניימו (כפרות עלייך =) ) שלחה לי לינק לבלוג של מישהי שחסכה לי בערך חצי העבודה.. ;)

אם יש לכם כוח לקרוא גם את כל הפוסט שלה (זה פוסט שמתואר בו החיים שלה בתור נערה עם הפרעת חרדה), אז אני ממליצה ביותר (כי היא גם כותבת ומסבירה בצורה דיי מדהימה בעיניי.. פשוט בגלל שנורא נורא נורא קשה להעביר במילים את התחושות שמרגישים באותם רגעים..), ואם לא, אני במיילא אצטט אותה פה ושם כדי להבהיר יותר את הדברים שאני הולכת לספר...

טוב, אז זה הבלוג שלה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=486648

היא פותחת את הפוסט שלה במשפט: "קשה להסביר למישהו שלא חווה את זה מעולם מה זה להרגיש בחרדה."

הסיבה שאני חושבת שהמשפט הזה כל-כך חשוב, זה כי הוא בעצם (לדעתי) המקור לאחד התסכולים היותר גדולים שחווים בחיים עם ההפרעה הזו. בעצם מאז כיתה ז'- כשזה התפרץ (זה תמיד היה קיים, אבל שם זה החמיר מאוד) ועד עצם היום הזה, אני חייה בתחושה שאף אחד לא מבין אותי. מין תחושת בדידות מטורפת כזו, שלא משנה כמה אנשים תומכים ואוהבים אני אהיה מוקפת, היא תמיד תישאר.  אני תמיד מרגישה שאני חייה בעולם שונה משלכם. אומנם אנחנו חולקים את אותה הקרקע, אבל אנחנו לא רואים את אותם הנופים.  כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה לראות את הכל גדול ומפחיד. זה להסתכל על השעה הקרובה ולחשוב על כל הדברים הרעים שעלולים לקרות לי בה. זה לחבק אדם שאני אוהבת ולפחד שמחר הוא כבר לא יהיה כאן יותר. זה לקום בבוקר ולהרגיש שקמתי לעוד יום שכולו מלחמה. זה להסתכל החוצה מהחלון על הוואדי שלייד הבית שלי, ובמקום להינות מהנוף שלו, להרגיש כאילו אני נבלעת בתוכו. כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה פשוט לחיות בפחד תמידי. לפחד גם מהדברים הכי טובים שקורים לי (ואולי בעצם יותר נכון להגיד שמהם אני הכי פוחדת..)

והיא כותבת:

"להיות בחרדה זה אומר לא לישון בלילה אם יש רעשים גם אם אני חוזרת משלושה ימי כנס ללא שינה. אני מסוגלת להעביר חמישה ימים עם 10 שעות שינה. להיות בחרדה זה אומר שבכל פעם שהמצב לא בטוח, ולא קשה לערער אותי, החל ממבחן קשה ולא פתיר ועד לתחושת אובדנות קלה כתוצאה מאירוע שכל אדם חווה כאדם (ריב למשל) כל נשימה הופכת להיות למאמץ. כל שאיפה וכל נשיפה. להיות בחרדה זה אומר שאם עושים לי בדיקה אצל הרופא עם משהו קר, וכתוצאה מכך נגרם לי לחץ פשוט תוך שניות אני מוצאת את עצמי על הרצפה, מעולפת"

וזה ככה..

אני חושבת שאחת הטעויות הגדולות שלי היא שלא נתתי לאנשים להבין עד כמה זה משבש את חיי היום-יום שלי. כי.. אוקיי, אז הבנתם שקשה לי ללכת לבית ספר.. אבל הלוואי וזה היה מסתכם רק בזה..

כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה לחיות בעולם שה-כ-ל קשה בו. שום דבר לא מובן מאליו, ושום דבר מהדברים שאני עושה לא נעשה סתם ככה. הכל דורש ערימות של אנרגייה, והכל קשה ומכביד. וזה בוודאי נשמע לכם מוגזם, אבל התחושה היא באמת כזו-שאני צריכה להיאבק על כל שאיפה ונשיפה שלי.

"להיות בחרדה זה אומר שהכל צריך להיות בטוח, מתוכנן, מסודר, אחראי. איבוד שליטה וחוסר תיכנון, אפילו זרימה יכולים לגרור אותי למקומות לא טובים פיזית. עצם העובדה שאני אעמוד לבדי ברחוב יכולה להביא אותי תוך שניות לבכי, להתמוטטות, למצב שאיש לא יוכל לפתור."

עוד בעיה עיקרית עם חרדה, זה שהיא לא מסתפקת בהתעללות הנפשית היא מעבירה אותי, היא גם תוקפת פיסית. אבל תוקפת חזק... אצל כל אחד זה מתבטא אחרת, אבל אצל אף אחד זה לא נעים במיוחד..

אני נתקפת סחרחורות ברמה שאני לא רואה כלום, אני מאבדת שליטה על מה שאני עושה או אומרת, אני מחווירה בבת אחת ומרגישה חולשה שאי אפשר לתאר אותה בכלל במילים, אני רועדת כל-כך שאני לא מסוגלת להחזיק שום דבר ולפעמים גם לא יכולה להחזיק את עצמי על הרגליים. לפעמים אני מכאיבה לעצמי בלי לשים לב בכלל (ואם זה לא אותי, אז לפעמים אני גם תופסת מישהו אחר נורא נורא חזק ובכלל לא מודעת לזה).

לא סתם יצא לי לא פעם ולא פעמיים לתאר את החיים שלי בתור מלחמה מתמשכת. זה באמת מרגיש כמו שדה קרב. אני נגד החרדה- כל פעם צד אחר מנצח. אבל מה שבטוח, בכל מלחמה חדשה, רק נוספים עוד פצועים והרוגים. וזו ההפרעת חרדה.. כל יום מחדש להיאבק ורק לאבד יותר כוחות..

"אני מתחילה לרעוד, לבכות, לפעמים גם לצרוח מלחץ. אף אחד לא יודע מה לעשות. להיות בחרדה זה להיות בפחד משתק בצורה אין סופית. כשרק קומץ אנשים קטן מסוגל להפריח אותם. הבעיה היא שאותו קומץ לא יכול להבין, כיצד תסביר למישהו שאני חיה בסרט אימה מתמשך? בסכיזופרניה שאין לה גבולות? בחשדנות מהולה בשיתוק נפשי? איך תסביר למישהו שאני לא מסוגלת כבר שנים ממש לשמוח כי אני כל הזמן מפחדת איך אני אגיע הבייתה?

המשמעות של להיות בחרדה היא עמוקה יותר מכל אותם תסמינים שניסיתי לציין מעלי, המשמעות היא ששום דבר הוא לא באמת קל, לא לרכוש חברים, לא לצחוק, לא לחיות, לא להיפגש, לא להיקשר, לא לאהוב, לא לשנוא. הכל יותר קשה. הכל פחות בטוח. הכל לא בלב שלם. חלק תמיד דואג איך אגיע הבייתה או מי יהיה איתי בהפסקה או האם אני אצליח להתמודד עם המשימה הבאה שמתקרבת בצעדי ענק."

"נסו לחשוב על עצמכם חיים בפחד אין סופי, בלחץ, בכאב שלא עוצר. נסו לחשוב על עצמכם יודעים שאם תהיו לבד תאבדו את השליטה בעצמכם, תהיו שיכורים מהפחד והיסטרים לכל דבר. נסו להבין שקשה כל כך לטפל בבעיה כל כך לא רציונלית והגיונית בדרך המוחית של איך להגיע. אל תביטו במבט מיואשים או כועסים, אל תצעקו. זה לא כיף להיות בחרדה. זה לא כיף בכלל."

בחיי שהיא מסבירה את זה נפלא..

הקדמונת: זה פוסט ארוך. (מאוד ארוך. P: ) והוא מלא בהרבה הסברים שלא באמת קריטים לכם.. זו פשוט הדרך שלי לעקל את מה שהיה ולשמר את הזכרונות. בכל מקרה, אתם יותר ממוזמנים לא לקרוא הכל, אבל אם לא איכפת לכם לקרוא רק את הפסקה האחרונה (כי היא מופנת לכם), אני אשמח :)

טוב,אתם בטח לא שואלים את עצמכם לאן נעלמתי בתקופה הזו שאני מעדכנת בערך כל יום, אבל אני אענה לכם בכל זאת.. XP

היה לי המון מה לעדכן. המון. זתומרת.. המון המון המון. בערך על כל שעה שחלפה לה ביומים האלה יכולתי לכתוב פוסט שלם. אבל החלטתי שאני לא מעדכנת עד שיש לי משהו טוב לעדכן עליו.

ולמה?

אני עד עכשיו לא מבינה למה החלטתי את זה... יכול להיות שזה פשוט נתן לי ליגיטמציה לשפר את המצב שלי..?

מה שלא יהיה, אני שמחה לבשר שהגיע האירוע לו ייחלתי ולכן הגיע הזמן לעדכן..

בשבוע האחרון לא הלכתי לבית ספר.

זאת אומרת.. הלכתי. אבל זה תמיד נגמר רע (התקפי חרדה, תסכולים, בכי, בוהו בוהו, ויאללה חזרה הביתה..)

אבל מה שהפך את השבוע הזה לבאמת קטסטרופה, זה שגם בבית הייתי בחרדות. ולא הלכתי לצוללת. לצולללללת! ממתי יש לי בעיה ללכת לשם? זה תמיד היה כזה המקום החם והבטוח שלי- גם בתקופות הכי לחוצות וחרדתיות.

ואתמול, אחריי עוד ניסיון (טיפה יותר מוצלח מהניסיונות בשבוע האחרון- יש לומר) להיכנס לכיתה, הוחלט שחלאס. הגיע הזמן להילחם על ללכת לצוללת. כי זה לא שלא ניסיתי.. ברור שניסיתי.. אני אתוסכל מהיום שאני אשב רגל על רגל בידיעה שיש שיעור ואני לא אנסה לעשות כלום.. אבל החלטתי שפשוט די.. מצידי אני אתעלף שם - אבל אני הולכת להגיע לשם.

הייתי כל היום בהיסטריה (אבל באמת בהיסטריה) עד שהגיע הזמן לצאת מהבית.

אבל אז גיליתי, שכנראה, להילחם בחרדות ובתגובות של הגוף זה טוב וחכם, אבל זה לגמריי לא חכם כשבמקום לנוח קודם ולצבור כוחות, רק הבסתי את עצמי יותר.

פשוט לא יכולתי ללכת. הגעתי עד האוטו אבל איך שהתחלנו לנסוע לא ראיתי כלום. שוב הכל הסתובב והרגשתי נוראי. גם הייתי משוכנעת שאני עומדת להקיא- זה בכלל היה נחמד.. אמרתי לאבא שיעצור את האוטו בצד עד שארגע ואז נמשיך לנסוע ונשמתי עמוק וניסיתי להירגע, אבל בשנייה שניסיתי לעמוד- זה פשוט כשל.

עם כל התסכול והשנאה העצמית שהרגשתי באותו רגע, הבנתי שלפעמים פשוט צריך לדעת לוותר.

אבא לקח אותי על הידיים לחדר שלי ונשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. רק ככה אני יכולה לראות תמונה ברורה ולא מסתובבת. היא אומנם דמיונית- אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שזה לא הפריע לי. פשוט הרשתי לעצמי לשכוח מהעולם ולשקוע בעולם אחר משלי.

יש בטח שיחשבו שדווקא אז הייתי במצב הכי חולני שאיי פעם הייתי- אבל איכשהו מצאתי בו את פינת השפיות שלי.

נשמתי עמוק ודמיינתי שאני לבד עם עצמי עכשיו בעולם. שאין אף אחד אחר. שרתי לעצמי בראש שירים של רונה קינן והרגשתי את השרירים שלי לאט לאט נרפים ושוקעים במזרון.

איכשהו, בתוך כל הגיהנום הזה שנכנסתי אליו בבת אחת, איכשהו דווקא שם פתאום הרגשתי תקווה. פתאום הייתה לי תחושה שלראשונה בכבר כמעט חצי שנה האחרונה שאני מצליחה להשתלט על החרדה שלי. מזמן לא הרגשתי ככה.. זאת אומרת- אמרתי כבר.. כבר כמעט חצי שנה.

אבל איכשהו שוב כל התקווה שלי נרמסה כשאבא חשב שהתעלפתי והתחיל לשאול אותי שאלות ובדק אם אני יכולה לענות לו. הרגשתי חולשה מטורפת בכל הגוף. אף פעם לא הרגשתי כל-כך חלשה..לא הצלחתי להזיז כלום, ואומנם המחשבות שלי הצליחו להתרוצץ נורמאלי (מה שבדרך כלל לא קורה לי בהתקפי חרדה) אבל בקושי הצלחתי לדבר. עניתי לו בתשובות קצרות של מילה אחת שאמורה "לייצג" את המשפט שאני מנסה להגיד.

שמעתי אותו אומר לאמא שלי:"יפעתי, היא נורא חיוורת" ורק נבהלתי יותר..

אמרתי לו:" אבא" והוא התקרב אליי :" מה שירי? מה?" ולא הצלחתי שוב לכמה שניות להגיד שום דבר.. "טלוויזיה אבא". "להדליק את הטלוויזיה?" "כן"

(עכשיו כשאני חושבת על זה לאחור, זה נשמע לי כמו ילדה קטנה. ממש אבל.)

הוא היה קצת מבולבל וכנראה לא כל-כך הבין מה אני רוצה מהטלוויזיה בכל המצב הזה, אבל הוא פשוט עשה כל מה שאמרתי בתקווה למצוא כבר פיתרון. הוא שאל אותי:"מה לשים לראות?" ולא עניתי אז הוא הניח את השלט בתוך הכף יד שלי. רעדתי נורא ולא הצלחתי בכלל להחזיק את השלט, אבל הוא החזיק אותו ואני לחצתי על הכפתורים.

אני חושבת שבמשך איזה שעתיים שכבתי ככה במיטה, רואה טלוויזיה במטרה להסיח את דעתי מכל מה שקרה ולהצליח להירגע איכשהו. אבא ישב לידי כל הזמן הזה. מודאג ובעיקר לא מבין.

אחריי השעתיים האלה, הצלחתי קצת יותר לזוז. אומנם עדיין הרגשתי נורא חלשה, אבל טיפה פחות מקודם. אבא שאל אותי אם אני רוצה לדבר ואמרתי לו שכן. אמא גם הצטרפה לשיחה באותה נקודה.

"אני חושבת שהחרדות נטישה שלי התעוררו לחיים."

מאותו משפט ראשון שהצלחתי לפלוט, השיחה פשוט התגלגלה והתגלגלה.

חרשנו את כל הטראומות ילדות שהיו לי. פעם ראשונה שאני מדברת איתם על זה. מההתעללות בבית ספר, לתחושה שאני לא שווה כלום, לחוסר אמון שלי באנשים, לזה שאני אף פעם לא מאמינה באמת שאוהבים אותי, לזה שאני לא נותת לחברים שלי אף פעם לראות אותי עד הסוף במצב קשה כי אני מאמינה שהם לא יאהבו אותי אם ייראו אותי ככה, לכל מה שהם עשו לי כשהייתי קטנה, כל הטעויות, איך הכל התחיל, איך הרגשתי,הזהות המינית והיציאה שלי עכשיו מהארון, פשוט.. הכל.

[אני מצטערת לאלו מכם שקוראים את זה עכשיו כאן בפעם הראשונה. אני באמת באמת מצטערת מעומקי נשמתי. פשוט איי שם באמצע התהליך איבדתי את האנרגיות לדבר על זה עם כולם ופשוט הנחתי לשמועה להתפשט לבד.. מי שרק יירצה לדבר איתי על זה בפרטי, יותר ממוזמן. עכשיו אני אפילו במצב שאני אשמח.]

התחלנו את השיחה בסביבות 17:00 והיא נגמרה אחריי 4 שעות ב21:00.

תוך כדי השיחה, פשוט הבנתי כמה דברים אני מחזיקה בתוכי. אף פעם לא הייתי מודעת לזה..

כמה שדים אני מחזיקה בפנים ולא משחררת.

כמה פחדים יש לי, כמה תסכולים, כמה שנאה עצמית.

תמיד תפסתי את עצמי דווקא בתור אחת שיש לה תקופות של שנאה עצמית אבל באופן כללי חשבתי שאני מאוד בטוחה בעצמי.. ועכשיו פתאום הבנתי פשוט כמה לא. כמה אני פסימית בנוגע לעתיד שלי, כמה אני לא מאמינה בעצמי וביכולות שלי, וכמה אני לא מאמינה שיש אנשים שיאהבו אותי.

אבל מה שהיה טוב בהבנה הזו, זה שגם הבנתי מאיפה הכל נובע.. זה לא סתם נחת עליי באמצע שום-מקום. הבנתי את כל השתלשלות הדימויי העצמי שלי מאז שהגעתי לעולם בערך.

איי שם באמצע השיחה, אבא שלי אמר:"יש לי תחושה שהשיחה הזאת מאוד חשובה. יש לי תחושה שהיא תשפיע על כל החיים של כולנו" וזה היה מצחיק, כי הוא אמר את זה ב-ד-י-ו-ק מתי שהמחשבה הזאת עברה לי בראש.

(הפסקה שלכם):

יצאתי מהשיחה הזאת עם המון מסקנות ועם עוד יותר נקודות למחשבה, אבל שתי המסקנות שהכי חשוב לי לכתוב עלייהן כאן (טוב,מן הסתם.. אתם צריכים לקרוא את זה) זה שאני כל-כך לא מאמינה לשום דבר ממה שאנשים אומרים לי עליי, שאין מצב שאני בכלל מאפשרת למישהו לעזור לי. כי לא משנה כמה בנאדם יגיד לי שאני מקסימה,יפה,מוכשרת,חזקה,חכמה,או לא יודעת מה.. אני אף פעם לא מאמינה עד הסוף למה שאומרים לי. אז.. הדבר הראשון שאני חייבת לעשות זה לעבוד עם עצמי על כן להאמין למחמאות שנותנים לי (ועכשיו כשאני מבינה את שורש הבעיה ולמה זה קורה- זה יהיה יותר קל), והדבר השני שהוא אולי יותר חשוב מבחינתכם- זה שהבנתי שאף פעם לא באמת הסברתי עד הסוף לאנשים על הבעיות שלי. גם לאלו שכן יותר פירטתי להם, לא בדיוק נתתי להבין עד הסוף מה זה אומר מבחינתי ומה זה אומר מבחינת ההתמודדות שלי.

אני חושבת שאני אתחיל בתקופה הקרובה יותר להיפתח לאנשים (במובן העמוק של "להיפתח". כי סתם להיפתח-אני תמיד נפתחת..) ויותר אסביר להם מה בדיוק עובר עליי. ולא סתם להסביר.. גם לתת להם מקום לעזור לי ולהיות יחד איתי במצב- כי זה לא משנה כמה חזקה אני וכמה עברתי בחיי.. אין בן אדם שמסוגל להתמודד לגמריי לבד עם הבעיות שלו.. וזה דיי מה שקרה עד עכשיו. כי עם כמה שכיוויכול אנשים עזרו לי, לא נתתי לאף אחד באמת לעזור לי.

אז.. דבר ראשון, וזו לא פעם ראשונה שאני אומרת את זה, כל-כך הרבה תודה לכם.. אתם.. באמת.. אין לי מילים להסביר כמה אתם מדהימים. וגם אם לא הפנמתי את המחמאות שלכם ולא יישמתי את העצות שלכם, זה תמיד עשה לי טוב לדעת שיש אנשים כאלה טובים בעולם וזה נתן לי להסתכל על העולם שלנו באור קצת יותר יפה. (וחוץ מזה, זה אומנם קרה פעמים ספורות ביותר,אבל היו כבר מקרים שכן הצלחתם לעודד אותי-ועל זה בכלל צריך להצדיע לכם)

דבר שני, זה שאני באמת מצטערת על חלקכם שניסתם "לחדור" אליי וחסמתי אתכם (זה לא היה את כולכם.. אני חושבת שאלו שזה מופנה אליהם-מבינים..) אני רק עכשיו מבינה עד הסוף את זה שעשיתי את זה.. כי עד עכשיו זה דיי היה באופן לא מודע.

ודבר אחרון- אני כל כךךךךךךךךך אוהבת אתכם! הלוואי והייתה לי דרך להסביר לכם כמה...ולראשונה בחיי אני מוכנה גם להודות בפני עצמי- שאני זקוקה לכם.

אז.. תקופה חדשה? :)

אני משתגעת לחלוטין.

וזה מעצבן אותי שכולם חושבים שאני סתם מגזימה או סתם לא מתאמצת מספיק. אבל זה לא שהם מעצבנים אותי, זו לא אשמתם.. אני מתעצבנת על עצמי כי אני פשוט לא מראה את זה שאני משתגעת. אני לא יודעת איך לבוא למישהו ולהגיד לו:" שמע, אני מתחרפנת, תעזור לי."

לא יודעת. באמת שאני לא יודעת למה כל-כך קשה לי לעשות את זה..

אני פשוט שונאת להיות חלשה. מתעבת את זה.

יכול להיות שפשוט בזה שאני עושה הצגות בבית ספר וצוחקת ועושה כאילו הכל טוב ויפה זה מין שכנוע עצמי שזה המצב שלי?

אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאמרתי "אין לי כוח" בתקופה הזאת...